פרשנות מצטטת על דברים ד:ו

ועוד: במקומות רבים אין רש"י מעיר מאומה, השווה למשל למעלה (יא, ח) "ושמרתם את כל המצוה", וכן למעלה (ד, ו) "ושמרתם ועשיתם", שם אומר רש"י "ושמרתם - זו משנה", ועוד הרבה. (פ' ראה תשס"ד) וראה מחלוקת רבי יוחנן ורבי אלעזר במסכת מנחות (לו ע"ב) אם כל "השמר" האמור בתורה הוא אזהרת לאו, ואף כשנאמר כלפי מצוות עשה, או שאין זה אלא כשהוא אמור בדבר שהכתוב מזהיר שלא לעשותו, אבל "השמר" האמור לגבי מצוות עשה - הריהו עשה.

הראשונה והוא רוב מה שראיתי ואשר ראיתי חבוריו ומה ששמעתי עליו הם מאמינים אותם על פשטם ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים והנמנעות כלם הם אצלם מחויבות המציאות ואמנם עושין כן לפי שלא הבינו החכמה והם רחוקים מן התבונות ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם ולא מצאו מעורר שיעורר אותם סוברין שלא כוונו החכמים ז"ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם מהם ושהם על פשוטם ואע"פ שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדבה והריחוק מן השכל עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ כל שכן לחכמים היו תמהים בהתבוננם בהם והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה ק"ו שייטיב בעיניו וזו הכת עניי הדעת יש להצטער עליהם לסכלותם לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם והם משפילים אותם בתכלית השפלות והם אינם מבינין זה וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה ומשימים תורת ה' בהפך המכוון בה לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעין אותו שאר האומות אומרים רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה ורוב מה שעושין זה הדרשנים שהן מפרשין ומודיעין להמון העם מה שאינם יודעין ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקין כמו שאמר מי יתן החרש תחרישון ותהי להם לחכמה או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה לא מה שאמרו חכמים ודורשין בראשי העם דרשות ממסכת ברכות ופרק חלק וזולתם על פשטם מלה במלה:

וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת וָאֶתְחַנַּן (ד ו) ״כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״, וְכָאן מַשְׁמָע אַדְּרַבָּה שֶׁמּוֹנִין עַל הַחֻקִּים, תְּשׁוּבָה לַדָּבָר כִּי יֵשׁ חֻקִּים שֶׁיָּכוֹל הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְהַשִּׂיג טַעֲמָם זוּלַת שֶׁטַּעֲמָם נִסְתָּר מִכְּלַל הֶהָמוֹן וְנִגְלֶה הוּא לִיחִידֵי שְׂרִידֵי הַדּוֹר, וּפָרָה זוֹ טַעֲמָהּ נִסְתָּר מִכָּל אָדָם, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִשִּׂיג הַכֹּל חוּץ מִן הַפָּרָה שֶׁאָמַר עָלֶיהָ ״וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי״ (קהלת ז כג), לְפִיכָךְ הָאֻמּוֹת שֶׁשּׁוֹמְעִים חֹק הַפָּרָה לְבַד וַדַּאי מוֹנִין עָלֶיהָ. וּלְהַלָּן נֶאֱמַר ״אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה״, כִּי הַשּׁוֹמְעִים כָּל הַחֻקִּים בִּכְלָל, וְיֵשׁ בָּהֶם חֻקִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טַעַם נִגְלֶה, אֲזַי הֵמָּה יְעִידוּן יַגִּידוּן גַּם עַל חֹק הַנֶּעְלָם כִּי יֵשׁ בּוֹ סוֹד וְיִתְלוּ הַחֶסְרוֹן בְּקוֹצֶר דַּעַת הַמַּשִּׂיג.