פרשנות מצטטת על דברים ד:יד

ביום דבר ה' אל משה נעשו אלו תולדות שלו. דאם לא כן, מה ענין "דבר ה'" לכאן. ואף על גב שגם אחר כך נעשו תולדות לו, שהרי תמיד היה מלמד אותם, קא משמע לן דאפילו לא למדו רק דבר אחד נעשו אליו תולדות, ולפיכך כתב "ביום דבר ה'" נעשו אליו תולדות. ואם תאמר, וכי להם לבד לימד, והלא לכל ישראל לימד (רש"י שמות לד, לב), ויהיו הכל תולדותיו, ויש לומר, דשאני ישראל שהרי הקדוש ברוך הוא ציוה לו שילמד להם תורה (דברים ד, יד), והתורה שניתנה למשה לא ניתנה אלא ללמד לישראל תורה, לא שייך לומר שישראל הם בניו, שאלמלא לא היו ישראל – לא היה תורה ניתנה למשה. אבל מה שלימד לבני אהרן יותר ממה שלימד לישראל, זה היה ממשה לבד, ולא נצטווה מפי הגבורה ללמוד להם יותר, ובזה להם בפרט כאילו ילדם:

השאלה הי' באמרו ית' למשה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות. כי הנה האזהרה הזאת לא ימלט אם שתהיה שלא יעלו בהר ואם שתהיה על הראיה והסתכלות ההבטה מהמקום שהיו יושבים בו בתחתי' ההר רוצה לומר שלא יביטו בכבוד אלהים הנראה על ההר. ואם היתה האזהרה על העליה בהר כמו שפרש"י התרה בעם שלא יעלו בהר ואחריו נמשכו כלל המפרשים יקשה מאד לפי שכבר הזהירם עליו ולא היה צורך באזהרה השנית וכמו שהשיבו מרע"ה לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדות בנו וגו' ומה שתקן רש"י מזהירין את האדם קודם המעשה ובשעת המעשה דרך דרש הוא בזה כי הנה בשאר הדברים שהזהירם שמה לא חזר להזהירם בשעת המעשה כל שכן שלא אמר יתברך רד העד בעם אל יהרסו לעלות בהר או לגעת בו אלא לראות. והוא המוכיח שלא הזהירם בזה על העליה כי כבר היו מוזהרים בה אלא על הראיה והבטה בכבוד שהיה בהר שלא יסתכלו בו לראותו מן המקום שהיו יושבים שמה וראיה ההיא קרא הריסה. ואם נאמר שעל הראיה ועל ההסתכלות הזה באה האזהרה יקשה הדבר מאד שאם לא חפץ ה' שיראו את כבודו ואת גדלו למה זה הוציאם משה מאהליהם והביאם לתחתית ההר לקראת האלהים. ואין ספק שלא עשה זה אלא מפי הגבורה הייטב בעיני ה' שיצוה למשה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה ועיניו השע פן יראה בעיניו. והנה כאשר אמר אליהם אחר זה אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וכן (דברים ד׳:י״ד-ט״ו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה הלא ישיבו ישראל לא ראינו דבר כי אתה העדות בנו לעצום עינינו ולא נראה ואתה הסיבות את לבבנו אחורנית. ובכלל שאם היתה כונת המעמד הנבחר להראותם הקדוש ברוך הוא את כבודו ואת גדלו יקשה מאד שיצום שבאותותיו לא יביטו ומעשה ידיו לא יראו. ועוד שאם היתה הכוונה האלהית באזהרתו שלא יראו איך השיבו משה עם העליה לא יוכל העם לעלות והוא יתברך לא הזהיר מהעליה כי אם מהראיה:

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו כו':
וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב כו':
כבר בארנו (הל"ג) שאם פרע הוא בשבילו שום דבר המחויב בו ה"ז מותר ואינה נקראת הנאה אמנם היא הנייה בדרך מקרה לפי שהוא סילק ממנו היזק והספקת מזונות יש לו בזה קורת רוח אבל אינו מגיע לידו שום דבר: ואמרו לא ילמדנו מקרא זה הוא במקום שמלמדין בו תורה שבכתב בשכר אבל במקום שמלמדין תורה שבכתב בלא שכר מותר לו ללמדו מקרא ואין אנו צריכין להתנות שום דבר מזה בהלכות והגדות ומדרשות לפי שאינו מותר בתורתנו כלל ללמוד מין ממיני חכמת התורה בשכר שנא' (דברים ד׳:י״ד) ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם בא בקבלה מה אני בחנם אף אתם בחנם ואמנם ללמוד תורה שבכתב בשכר במקומות שפשט המנהג בזה לפי שזה השכר הוא מדין למוד הטעמים והתנועות ומדין שמירת התינוקות שלא יהיו משולחים ונשחתים ואני תמיה מאנשים גדולים שעוור אותם התאוות והכחישו האמת ופסקו דין לעצמם ליטול שכר מן הדינים והלמוד ונתלו בחבלי השוא ועוד יבא הענין בזאת הכונה במקום ידוע ממסכת אבות (פ"ד מ"ד): ואשר חייב שיהא אסור עליו לזון את בהמתו לפי שכל מה שהוסיפה בשמנונית ובכח הוסיפה בדמיה. ורבי אליעזר אומר אחר שהבהמה טמאה אינה מותרת באכילה לפיכך אין לו תועלת בשמנוניתה ובתוספת בשרה. וחכ"א שהוסיפה בדמיה או במשקלה אם שחטה ומכרה לכלבים ואין הלכה כר' אליעזר: