פרשנות מצטטת על דברים ה:ו

הטעם לדרגת הנבואה השונה שבספר דברים, הוא שהפנייה בו היא לכלל ישראל, וכך כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק מג): "ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין 'משנה תורה', אשר בה גם הדברות השניות (דברים ה, ו-יח), ובין שאר התורה. במסכת מגילה בפרק בתרא (לא ע"א), 'אין מפסיקין בקללות'. וקאמר אביי (מגילה לא ע"ב), לא שנו אלא בקללות שב'תורת כהנים', אבל בקללות שב'משנה תורה' מפסיקין, ואין בכך כלום. מאי טעמא? הללו מפי הקדוש ברוך הוא נאמרו, ובלשון רבים נאמרו. והללו משה מפי עצמו אמרן, ובלשון יחיד. ע"כ. ואין הכוונה בזה חס ושלום שיאמר משה דבר מפי עצמו, אף אות אחת. רק ההפרש שיש בין המשנה התורה, ובין שאר התורה. כי התורה שנתן ה' יתברך לישראל, יש בה שתי בחינות; הבחינה האחת, מצד ה' יתברך, אשר הוא נותן התורה. הבחינה השנית, מצד ישראל, המקבלים את התורה... לפיכך התורה כולה, חוץ מ'משנה תורה', שהוא החומש האחרון, ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן. כי המקבל מקבל בסוף, כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו, ואז המקבל מקבל. ולפיכך נקרא 'משנה תורה', כאילו היה דבר מיוחד, שהוא מצד המקבל". כלומר בספר דברים קיימת דרגת גילוי שונה משאר ארבעת ספרי התורה הראשונים. יש בה בחינה שגם בני ישראל שייכים אליה, ומכאן השוני שבין חומש דברים לחומשים האחרים. בהמשך דבריו מבאר המהר"ל שכל ההבדל בין הספרים הוא באופן גילוי דבר ה' לישראל, מכל מקום ברור הוא שכל אות ואות בתורה, נאמרה על־ידי הקב"ה, וכה דבריו: "כל דיבור שנאמר בתורה, אף שמשה היה מדבר אותו, מכל מקום היה כאילו ה' יתברך מדבר. כי כל התורה, שכך גזר וכך ציוה ה' יתברך, והיה ה' יתברך נותן הדיבור בפיו... אבל 'משנה תורה' היה מדבר משה מעצמו, כמו השליח שמדבר כאשר ציוה לו המשלח". כך מבואר גם בספר "אוהל יעקב" למגיד מדובנא, ששאל את הגאון מווילנא לגבי ההבדל בין "משנה תורה" לבין ארבעת הספרים הראשונים, והשיב לו, שארבעה ספרים ראשונים נשמעו דרך גרונו של משה כביכול על־ידי הקב"ה עצמו, ואילו ספר "משנה תורה", כדברי הנביאים שאמרו לישראל את שליחות הקב"ה אליהם, אבל הנבואה לא היתה נשמעת לישראל בשעה שהקב"ה היה מדבר לנביא. וראה "פרקי מבוא למשנה תורה" המובאים בראש חומש "אור החיים המבואר" (מאת הרב מנדל פומרנץ). הערת ר' זאב נוימן שי': ועיין זוהר (ויקרא ז ע"א), "עין איה" ברכות ח"ב (פרק תשיעי אות שלה) ושיחות הרצי"ה לספר דברים (עמ' 30).

ה' אחד - לו לבדו נעבוד ולא נצרף לעבוד עמו אל אחר אפילו לקסום קסמים כמו שפירשתי למעלה.

זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה לא שאלת: הזבח הוא זבח השלמים והמנחה היא הסלת בלולה בשמן כמו שכתוב (ויקרא ג א; ב א–טז). והעולה היא באה לכפר על מצות עשה שעבר עליהם וחטאה היא קרבן החטאת כמו שכתוב (שם א ג–יז; ד ב–יב). והנה אמר: לא חפצת ולא שאלת; ונאמר בירמיהו (ז כב): כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח; והנה מצאנו בתורה (במדבר כח ב ג): שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום! התשובה בזאת השאלה: כי תחלת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה (שמות טו כו): אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך והישר בעיניו תעשה. וכשהתחילו לחטוא צוה אותם על הקרבנות, על קרבנות היחידים ועל קרבנות הצבור; על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הצבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חיבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הצבור כפרה להם בשובם מחטאם. ואלו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל, יתברך, על הקרבנות, כי מתחלה לא צוה אותם עליהם כמו שאמר ירמיהו (ז כג )^*לפנינו הוא פסוק אחר לגמרי; ואולי עין כלחו הטעתו לרבנו המחבר והשב במהירות כי פסוק כב ופסוק כג פסוק אחד הם. בסוף הפסוק ההוא: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. וכן בעשרת הדברים (שמות כ א–יז; דברים ה ו–יח) שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות. ואם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני יי', יתברך, יותר מאותו שהחוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א טו כב): החפץ ליי' בעלות וזבחים כשמע בקול יי'? הנה שמע מזבח טוב! וכן אמר בזה המזמור: זבח ומנחה לא חפצת... עולה וחטאה לא שאלת. אזנים כרית לי כלומר: פתחת לי שאשמע לקולך. גם לגמול החסדים שעשית עמי לא שאלת ממני עולה ומנחה, אלא לעשות רצונך, וכן חפצתי. כרית מן כי יכרה איש בור (שמות כא לג).