פרשנות מצטטת על דברים ה:טו

מקץ שבע שנים תעשה שמטה הנכון בעיני שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר כמו שאמר (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וזה טעם תעשה שמטה שתשבות כדרך לעשות את יום השבת (דברים ה׳:ט״ו) וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כה ד) אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים וזה טעם כי קרא שמטה לה' שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו וכבר רמזתי סודה (שם שם ב) וטעם מקץ אמר ר"א (אבן עזרא על דברים ט״ו:א׳) בתחלת השנה וכן אמרו המדקדקים כלם כי הראש והסוף יקראו קצה שכל דבר יש לו שתי קצוות וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח) על שני קצותיו (שם כה יט) על ארבע קצותיו (שם כז ד) ואין דבריהם נכונים אצלי כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש ואלו אמר הכתוב מקץ השנה השביעית היה דברם נכון ועל דעת רבותינו (ספרי קכב) מקץ בסוף השבע ולא ידבר הכתוב אלא בשמיטת כספים יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמטה שישמוט כל בעל משה ידו ולכך אמרו (ערכין כח) שאין שביעית משמטת אלא בסופה וכן לדעתם (שם) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות בסוף השבע אלא שהקץ הנזכר בכאן הוא מיד והקץ הנזכר שם מופלג שהרי פירש במועד שנת השמטה בחג הסכות והנה טעם שניהם מתכלית יאמר בכאן מתכלית שבע שנים תעשה שמטה ושם יאמר בו גם כן כאשר תכלינה שבע שנים במועד שנת השמטה תעשה הקהל ועל דרך הפשט יראה לי כי לשון הכתוב כפשוטו הוא ברור ומתוקן כי קץ הוא סוף וכן תרגומו והמספרים וכל דבר יש להן ראש וסוף וראשם וסופם בהם ותאמר בעשרות כי האחד ראש המספר והעשירי סופו אם כן קץ שבע שנים שנת השבע שהוא סוף המספר ההוא ובשמטת הארץ הכתוב מדבר כאשר פירשתי למעלה וטעם מקץ כמו כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה (שמות כה יט) והנה הוא כמו בקץ שבע שנים תעשה שתשבות בו וכן מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים (ירמיהו לד יד) פירושו בשנה השביעית שהוא סוף המספר והוא דומה לכתוב שבתורה (שמות כא ב) ובשביעית יצא לחפשי חנם וכן ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך (דברים ט״ו:י״ב) כי בעבור שאמר ועבדך שש שנים לא הוצרך לפרש רק כי בשנת השביעית יפטר והנה על דרך הזה היה נראה כי פירוש הכתוב האחר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות שיהיה כמו כן בשנת הקץ בחג הסוכות בראש אותו השנה שנאסרו בה לחרוש ולזרוע שהיא שנת השמטה אבל לא נוכל לומר כן כי רבותינו (סוטה מא) קבלו וראו שהיה ההקהל בחג הסוכות של השנה השמינית היא השנה שאחר השמטה ועל כן אמרו המפרשים כי פירוש במועד שנת השמטה במועד השנה הראשונה של מנין השמטה וזה איננו נכון כי לא תקרא בכתוב שנת השמטה רק שנת השבתון השנה ההיא שהיא שמטה לה' וכן שנת היובל ורבותינו עצמם דקדקו בכך שאמרו (ערכין כד) מי כתיב בשנת היובל משנת היובל כתיב שנה שאחר היובל אבל כך אני אומר כי הקץ והסוף יאמרו בכתוב על אחרית כל דבר ופעמים הם בו ופעמים אחריו חוץ ממנו ומקצה אחיו (בראשית מז ב) מקצה בחוברת (שמות כו ד) ומקצתם יעמדו לפני המלך (דניאל א ה) מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו (מלכים א ו כד) כלם אחרית בדבר המחבר ממנו והוא בתוכו קץ כל בשר בא לפני (בראשית ו יג) ובא עד קצו ואין עוזר לו (דניאל יא מה) בא הקץ (יחזקאל ז ב) קץ בא (שם פסוק ו) כלם תכלית הדבר הנזכר והוא אחריו שנקצץ ונחתך וכן הענין בלשון הסוף טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם (קהלת ז ב) אחריו שכבר מת ספו תמו מן בלהות (תהלים עג יט) את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (קהלת ג יא) במעשה עצמו ובלשונם (ב"ב יג) כדי עמוד בתחילתו וכדי היקף בסופו ויהיה פירוש הכתוב מתכלית שבע שנים בחשבון שנת השמטה בחג הסוכות הבא אחר השבע תעשה הקהל ושלא יראה להם שיהיו שבע שנים למנין אחר הזכיר שיהיו השבע בזמן השמטה וכן כי אקח מועד (תהלים עה ג) זמן וכן כל המועדים זמנים והנה הקץ הזה אחרי המספר כאשר פירש בחג הסוכות ומקץ שבע שנים תעשה שמטה מכלל המספר ולא הוצרך להאריך ולבאר זה שכבר פירש ששנת השבע היא שנת השמטה ויהיה קץ רחב בשמטת כל השנה כמו שפירשתי על דרך הפשט ויתכן לומר כי הכתוב מונה תחלת שנה מחג הסוכות כמו שאמר (שמות לד כב) וחג האסיף תקופת השנה ואמר (שם כג טז) וחג האסיף בצאת השנה וא"כ יהיה מקץ שבע שנים בסוף וחוץ ממנו בסמוך ואמר במועד שנת השמטה להיות חשבון השבע בשמטות כמו שפירשתי לא שתגיע השמטה עד החג הזה וראיתי לאחד מן המחברים שכתב מלמד שמוסיפים מחול על הקדש והשמטה היתה נוהגת עד חג הסוכות של שנה שמינית וזה דבר מוכרח בתלמוד (ר"ה יב) בראיות ברורות שאיננו אמת ואפשר לומר כי מה שאמרו רבותינו במקץ שבע שנים תעשה שמטה שאין משמטת כספים אלא בסופה שהוא מדרש מפני שלא אמר השנה השביעית תעשה שמטה ירמוז כי בסוף השבע תעשה שמטה יותר מן ההתחלה ורצונם בקץ הזה חוץ ממנו ויכול אדם לתבוע חובו ביום האחרון של שנת השמטה ולא תשמט עד הלילה שכך מצינו בתוספתא (שביעית ח יא) שכותבין פרוזבול ערב ר"ה של מוצאי שביעית:

וידבר אלהים. יש שאלות קשות בפרשה הזאת, אמרו רבים כי השנים הדברים לבדם אמר השם ועדותם שכתוב בדבור ראשון, אנכי ה' אלהיך (פ' ב), ובשניה, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא (פ' ה) ובשלישי כתוב את שם ה' אלהיך (פ' ז), גם, את אשר ישא את שמו לשוא (שם) ולא אמר שמי, וברביעי, כי ששת ימים עשה ה' וגו', על כן ברך ה', (פ' יא), ובחמישי אמר אשר ה' אלהיך נותן לך (פ' יב), ויש לשאול איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא הַמְצַוֶה, והנה איננו מצות עשה, ולא מצות לא תעשה ושאלות קשות מאלה, והנה אנחנו קראנו זו הפרשה שהיא פרשת וישמע יתרו ראשונה, ופרשת ואתחנן שניה, והנה ראינו כי מתחלת אנכי ועד סוף, את אשר ישא את שמו לשוא (פ' ז) אין שנוי בין שתי הפרשיות, ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום, בראשונה זכור (פ' ח), ובשנית שמור (דבר' ה יב) גם שם באחרונה תוספת, כאשר צוך ה' אלהיך, (שם שם טז), בראשונה, ובהמתך (פ' י) ובשניה תוספת, ושורך וחמורך (דבר' ה יד), והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואמר עוד, על כן ברך ה' את יום השבת (פ' יא), ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (דבר' ה טו) בראשונה כתוב שכר כבוד אב ואם שהוא למען יאריכון ימיך (פ' יב) וכן בשני, רק הוסיף ולמען ייטב לך (דבר' ה טז), גם הוסיף בכבוד אב ואם, כאשר צוך ה' אלהיך (שם), בראשונה כתוב לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה (פ' יג) בשניה כתוב לא תרצח, ולא תנאף, ולא תגנוב ולא תענה (דבר' ה יז), בראשונה כתוב עד שקר (פ' יג), ובשנית עד שוא (דבר' ה יז), בראשונה כתוב לא תחמוד בית רעך, לא תחמד אשת רעך (פ' יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך (דבר' ה יח), בראשונה אין כתוב "שדהו", ובשנית כתוב שדהו (שם) בראשונה עבדו ואמתו קודם שורו וחמורו, ובשנית שורו וחמורו לפני עבדו ואמתו, בראשונה כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", ובשנית את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה יט), וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש, וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם, רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם ואיננו כן כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות, ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפ' הזאת, ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס, והנה נודה כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית והנה מה נעשה באותם הפסוקים אם נאמרו בבת אחת כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה טז), ועוד מתי צוה לפני זה המעמד על כבוד אב ואם, והנה אין כתוב בראשונה למען ייטב לך אם כן אמר זה ולא אמר זה, ואיך יאמר לא תנאף בוי"ו, וגם לא תחמד בית רעך (פ' יד), ובשנית ולא תחמד אשת רעך (דבר' ה טז), ועוד איך יאמר עבדו ואמתו ואחר כן שורו וחמורו, ויאמר בבת אחת הפך הדבר, ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים, והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה ע"י משה יש למקצתו דמיון והמשכיל יבין, והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשים דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו, ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם, הנה איך הבינו ישראל דבור השם כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר, והנה ידענו כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט, ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע, והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש, והנה אם נאמר פלא היה שנאמר זכור ושמור בבת אחת איך תשמע האזן, ואם נאמר גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל שהוא כבד מן הדבור בבת אחת, ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ולא תחמד אשת רעך גם ההפוכים ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש, והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות הייתי מחריש ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל:

ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו' עד ויפסול שני לוחות אבנים. דעת כל המפרשים המאמתים הוא שעמד משה בהר ג' פעמים מ' יום ומ' לילה בכל פעם ופעם שהם ד' חדשים ושני ימים. ועוד שני ימים של ירידה בנתים. כי ביום שירד בתחלה שבר הלוחות. ונאמר (שמות ל״ב:ל׳) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו' ועתה אעלה אל ה' ועמד להתפלל שם מ' יום אחרים עד שנסלח לו עונם. ובירידה השניה נאמר וישכם משה בבקר הרי ד' חדשים וד' ימים שהם מששה מסיון שהיתה העליה הראשונה עד יום הכפורים שהיה בעשור לחדש השביעי. וסדר הכתובים בפרשה הזאת מוכיח שהדבר כן. ויורה עליו עוד מה שכתוב במשנה תורה ששם ספר משה שלשת הפעמים שעמד בהר מ' יום בכל פעם שנאמר (דברים ה' ט"ו) בעלותי ההרה וגו' ואשב בהר מ' יום ומ' לילה. ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים וזו היא הישיבה הראשונה אח"כ אמר ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה וגו' על כל חטאתכם וזו היא הישיבה הב' וממנה ג"כ אמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי וגו' שהם עצמם ימי הישיבה הב' וחזר לזוכרה שם אחרי שכבר זכרה להגיד התפלה אשר התפלל בה אח"כ אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וגו' ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מ' יום ומ' לילה. והיא הישיבה הג' שעמד בהר. ויען וביען בה נשלמה הסליחה אמר בה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא רוצה לומר שכמו שבישיבה הראשונה מפני תפלתו שב השם מחרון אפו לבלתי כלותם כרגע כמו שנזכר בפרשת והיה עקב הם שני עדים מעידים שמרע"ה ישב בהר שלש פעמים ובכל פעם ההם ישב מ' יום ומ' לילה מבלי מאכל ומשתה. אך אמנם ראיתי מאחרוני המפרשים שימאנו זה ולא יודו לקבלת חז"ל ועושין עליה ג' ספקות. הספק הא' למה ירד משה בפעם השניה ושוב עלה פעם ג' כי אם ירד לבשר את העם בסליחה יקשה למה לא נכתבה בתורה הירידה הב' ההיא ומה שנתחדש בה כמו שנכתבו שתי הירידות האחרות ומה שנתחדש מהן. וספק שני שמאחר שנעתר לו השם בפעם השניה כמו שנאמר במשנה תורה כי יגורתי מפני האף וגו' וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא אם כן למה הוצרך משה להתפלל עוד בעון העגל בפעם הג' כמו שאמר וסלחת לעוננו ולחטאתנו כי אם כבר סלח להם השם מה תועלת לזכור עונות ראשונים. וחשבו האנשים האלה מפני זה שלא עמד משה בהר כי אם שתי פעמים אחת קודם מעשה העגל כשקבל הלוחות הראשונות והב' אחר כך להתפלל על סליחתו כשקבל הלוחות השניות. ושבהיות משה במחנה נאמר לו פסל לך או שיהיה עולה בכל יום אל ההר ויורד ושם נאמר לו הצווי הזה. והוצרכו לומר כפי הדעת הזה שכאשר אמר השם למשה פסל לך היה קודם שאמר משה אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' ושמה נאמר לו (שמות ל״ב:ל׳) לך נחה את העם הזה אחרי ששמע הי"ג מדות כשקבל הלוחות השניות. ואחרי כריתת הברית וקרון הפנים. ואחר כך היתה פרשת לך עלה מזה ופרשת ראה אתה אומר אלי. ושאלת ב' הבקשות ושאחר זה כלו היה מאמר השם אתם עם קשה עורף וגו' ועתה הורד עדיך מעליך וגו' וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו. ואז היה ומשה יקח את האהל שנהג המנהג ההוא אחר רדתו מן ההר וקרון עור פניו. ושאחרי כל זה צוה יתברך במעשה המשכן והיה כל מה שכתוב בסדר תרומה ובסדר תצוה ובתחלת סדר כי תשא ומבואר נגלה הוא שכל זה הוא עוות הפסוקים ובלבול הספורים והכחשת הדברים מאמתתם. כי אין ספק שלא צוה יתברך על אבלות העם והורדת עדים אחרי הסליחה והכפרה ושלא הרחיק משה אהלו מן המחנה אם לא בהיותם בהסתר פני השם וכעסו. ושלא אמר יתברך ושלחתי לפניך מלאך כי לא אעלה בקרבך אחרי שכבר שאל ממנו ילך נא ה' בקרבנו ושהודה לו בו באמרו הנה אנכי כורת ברית ושהבקשות שבקש משה מידיעת הדרכים וראיית הכבוד שנאמר לו בתשובתם אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון וגו' שהיה כל זה קודם וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו. ומי האיש החכם שלא יבין זאת ושלא ישפוט בעין שכלו כפי טבע הספורים שקרו באמת כמו שנכתבו בתורה ושאין הקודם מאוחר ולא המאוחר קודם. ושסדר תרומה וסדר תצוה נאמרו למשה בהר בישיבה הראשונה. וכל זה יוכיח תוכחת מגולה שקבלת חכמינו זכרונם לברכה בזה היא האמת שג' פעמים ישב משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בכל אחת מהן כי אין מעצור ביד השם לעשות הפלא ההוא מהישיבה בהר מבלי מאכל ומשתה שלש פעמים או יותר אם היה צורך בו כמו שהם יודו שעשה הפלא ההוא שתי פעמים. ואמנם הספקות אשר עשו האנשים האלה על זה הנני משיב עליהם להסיר מעל חכמינו זכרונם לברכה את תלונותיהם אם לראשון שאמרו שאם עלה משה בפעם ה' להתפלל על עון העגל למה ירד ולא קבל מיד את הלוחות. אומר שמרע"ה אחרי ששבר את הלוחות הראשונות ודן את העגל ואת עובדיו ממחרת היום ההוא אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה וגו' ואז עלה אל ההר ועמד שם בתפלתו. ואמר אל השם אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא. וקצר הכתוב כאן בזכרון התפלה וספר אותה יותר בשלמות בסדר והיה עקב. והנה השם השיבו הנה סליחה מוחלטת לגמרי לצבור וליחידים לא אעשה כי מי אשר חטא לי אמחנו מספרי רוצה לומר לפרטים בלבד. ואמנם העם בכללו רצוני שיבוא לרשת את הארץ ולכן אתה משה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך שהיא ארץ ירושתו. והנה מלאכי ילך לפניך לשומרם ועכ"ז ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם. ומשה שתק ולא השיב דבר על הדבור הזה כמו שפרשתי למעלה.. ולכך אמר לו השם פעם שנית מה לך נרדם לך עלה מזה אתה והעם. ומשה ירד מן ההר לא לבשר את העם בסליחה כי אם להודיעם שעת צרה היא ליעקב שהשם יתברך היה מסתיר פניו מהם וימסרם להנהגת המלאך לאמר לעם שיתפללו אל האלהים ויבכו לפניו על צערם וזה הוא וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו כי שמעו זה ברדת משה מן ההר ויתאבלו עליו ונהגו עצמם כמרודים ויתנצלו את עדים וכל זה היה אחר רדתו מן ההר בפעם השנית. ואין לתמוה מאשר לא זכר הכתוב שירד משה כי דרך התורה לקצר פעמים רבות כדברים שאין בהם צורך רב גם היתה ירידת משה מן ההר לעשות מה שעשה שלקח את אהלו ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיכנע לבבם הערל בראותם שהיה משה מרחיק מהם אהלו כאשר היה השם מרחיק מהם השגחתו מצורף לעשות נסיון ובחינה אם ירדה נבואתו ממדרגתה מפני עון העגל כמו שביארתי וכאשר ראה משה שהשם היה מדבר עמו פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו מתוך אהלו דבר אל האלהים פרשת ראה אתה אומר אלי. ובקש ממנו מה שבקש והשיבו יתברך אני אעביר כל טובי וגו'. וכדי להוציא לפועל יעודו צוהו פסל לך שני לוחות אבנים כי לא היה יכול משה לפסול אותם בידים אלא בהיותו במחנה כי שם ימצא האבנים והכלים הצריכים לפסול. ומפני זה גם כן צוהו יתברך בירידה השנית כדי שיפסול למטה את הלוחות גזית ומשם עלה משה להר פעם הג' לקבל מאת האלהים המתנה שיעד לו וכמו שאמר וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני ואז היתה העברת הטוב והקריאה בשם ה' והתיצבות על הצור כמו שיעדו. ואחריו היה קרון הפנים. הנה התבאר מזה ישוב הספורים כלם כפי הסדר שנכתבו בתורה וזה הוא התר ספק הא' שספקו על זה. וכן אומר בתשובת הספק השני שלא נעתר הקב"ה לסלוח לישראל בפעם הב' ומה שנא' במשנה תורה וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא היה ששמע אליו וקבל תפלתו. אבל לא השיבו סלחתי כדבריך ומפני זה תראה שבמשנה תורה לא אמר בפעם הב' אלא בלבד וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. אמנם בפעם הג' אמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך. ומה שנאמר שם עוד ויאמר ה' אלי קום לך למסע לפני העם אין זה מה שאמר כאן לך נחה את העם. אלא מה שנאמר לו אחרי הסליחה בפעם הג' שילך לדרכו כי הוא ילך עמהם. הרי לך ביאור אחת שקבלתם ז"ל אין בה ספק. והנה אמר השם אל משה פסל לך להודיעו שלא יזכה לשלמות המראה אשר יעדו אלא באמצעות התורה שניתנה על ידו כי לולי זה לא היה משה מגיע אל אותה מעלה ודקדוק שהשיג אז. ואמר מלת לך להזהירו שלא יפסול הלוחות אדם אחר אלא משה מעצמו. כי מלת לך יאמר על התיחדות כזה כמו שאמר לך לך מארצך שילך הוא מבלתי אביו וקרוביו כמו שפרשתי שם וכן שלח לך אנשים שישלחם משה בלבד מזולת העדה. והנה ראה יתברך שבלוחות היו שני דברים נסיי'. האחד היתה מלאכתם שהיו מעשה אלהים נעשה בדרך פלאי והשני היתה כתיבתם שהיה מכתב אלהים והנה משה שבר את הלוחות והפסיד מלאכתם ותמונתם אך לא השחית ולא הפסיד הכתב. ולכן צוהו יתברך שהוא יפסול את האבנים ויעשה אותם לוחות דקות מוכנים לכתיבה כי זה היה מוטל עליו מפני שהוא שבר את הלוחות הראשונות. אמנם הכתיבה אמר שלא תהיה ביד משה לפי שהוא לא השחית כתיבת הראשונות ולכך לא היה מוטל עליו כתיבת האחרונות. וז"ש פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים שהם עשרת הדברות. ואמר עוד אשר שברת אינו להודיע מה המה הלוחות הראשונות כי דבר ידוע היה. אלא לתת טעם למה ציוהו שיפסול האבנים. ואמר שהיה הוא הפוסל לפי שהוא שיבר את הראשונות ולכך היה ראוי שיעשה את האחרות במקומן. וגם צוה הקדוש ברוך הוא בזה לפי שראה שהדברים האלהיים מכל צד לא יתקיימו ביניהם. כי הלוחות הראשונות שהלוחות היו מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים לא נתקיימו ביניהם. לכן צוה למשה שבלוחות השניות יעשה הוא ע"ה את גופן וה' ית' יתן בהם את הצורה שהיא הכתיבה ובזה יתקיימו. והותרה בזה השאלה הא'. ואמר והיה נכון לבקר לצוותו שיכין עצמו למעמד כי בו יקנה שלמות גדול בדבקות עצום ושיתקן עסקיו באופן שלא ימנעהו שום עסק מלעלות בבקר ואמרו ונצבת לי שם מלת לי כמו אתי וכמו שאמר הנה מקום אתי. ואין ספק כי לא הגיע משה בבקר על הצור רק עמד בהר ששת ימים בראשונה וביום הז' כשרצה יתברך להראות לו את כבודו ואת גודלו צוהו לעמוד על ראש ההר כי שם היה הכבוד ומשם ישיגהו. והזהירו שבהשכמה רבה יעלה אל ההר ויתיצב שם על ראש ההר כמ"ש ונצבת על הצור כי משם יראה את טוב ה' וידע דרכיו. האמנם הזהירו ואיש לא יעלה עמך מפני שהיה ראוי לו בעת ההיא שיתבודד תכלית התבודדות ושלא יבלבלו השגותיו הדברים הגשמיים ובני אדם בדברם לפניו. וגם צוה שאיש אל ירא בכל ההר גם הצאן והבקר וגו' לפי שכאשר עלה לקבל הלוחות הראשונות נאמר לו עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל. ומשה אמר עליהם שבו לנו בזה עד אשר נשוב ואהרן וחור עמכם. ונאמר שם ג"כ ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. לפי שכל אחד מהם השיג השגה מה במעמד ההוא. ובעבור שעכ"ז לא נמנעו מחטוא כי העם הרואים את כבוד ה' נטו אחרי העגל והזקנים אצילי בני ישראל טעו בהשגתם לדעת חז"ל וגם נדב ואביהו כמו שיורה מיתתם גם אהרן בא העגל על ידו וחור נהרג עליו. לכן רצה יתברך שכל אשר היו באותו מעמד ראשון לא הם ולא אחרים אישי' לא יעלה עמו. וגם איש אל ירא בכל ההר ירמוז לאותם הקדושים שזכר שהיו במעמד הראשון גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא ירמוז להמון בני ישראל שהיו בוערים בעם בלתי בעלי שכל כצאן וכבקר שלא יעמדו מנגד ההר רואים את הכבוד לעיני בני ישראל כראשונה. הנה אם כן לא צוה יתברך על זה להיות יותר קדושה בלוחות האחרונות מהראשונות. אלא מפני הדברים שקרו גזר שיעשה כן וחז"ל אמרו לוחות ראשונות שנתנו בפומבי שלטה בהון עינא בישא לוחות שניות שלא נתנו בפומבי לא שלטה בהון עינא בישא. ולכן צוה יתברך שלא יראה אדם אחר בלוחות האלה. ויש דעת אחר בזה והוא שבראשונה צוה שיעלו נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והיה העם כלו רואים את הכבוד בראש ההר כדי שיראו כלם בדבר השם עם משה וענן הכבוד יורד לדבר אליו כי היו עד אותו זמן מסופקים במציאות הנבואה וכמו שאמר על אותו מעמד (דברים ה' כ"ה) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. אמנם עכשיו שכבר ידעו ונתפרסם אליהם דבור השם למשה פנים אל פנים לא היה צריך שאיש יעלה עמו לאמת ענין הנבואה עוד. והותרה בזה השאלה הב':

זכר עשה. קבע לישראל שבתות ומועדים ומצות שנאמרו בהם וזכרת כי היית במצרים (דברים ט"ו) לפי שהוא חנון ורחום על בניו וחפץ להצדיקם: