פרשנות מצטטת על דברים ה:יג

ועתה אדבר על זכור ושמור, דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות והנה יצחק אבינו אמר לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ברא' כז ד), ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי (שם פ' ז) כמו בטרם אמות, א"כ מה טעם להוסיף "לפני ה' ", התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה', והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב "לפני ה' ", והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה, וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית, לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך, ודע כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות, והנה הזכירה כוללת השמירה, וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה והנה טעם הזכירה היא השמירה, וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור כאלו בבת אחת נאמרו, ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (פ' ח) עד ויקדשהו (פ' יא), ובעבור שהשם צוה שישבות העבד והאמה, ולא פי' השם למה זה, פי' משה טעמו ואמר, זה שצוך השם שישבות העבד, בעבור שתזכור שהיית עבד כמוהו במצרים, ויפדך השם, ודע כי השמונה דברים כולם מצות לא תעשה, ודבור כבד הוא מצות עשה ומשקול הדעת שנטע השם בלב האדם, חייב כל אדם להטיב למי שייטיב לו, והנה הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו, והם גמלוהו וטפחוהו, ורבוהו, והשקוהו והאכילוהו, והלבישוהו, חייב לכבדם כל ימיו, כי הם היו לו הסבה להיותו חי על פני האדמה, על כן שכרו למען יאריכון ימיך, ובעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתקנו הגוף, צוה שיכבד אבותיו, כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם, והנה משה פירש ואמר, כבד את אביך ואת אמך ואמר כאשר צוך ה' אלהיך (דבר' ה טז), כי השכר הוא על מצות עשה, והעונש על מצות לא תעשה, כאשר אפרש בפ' לא תאכלנו (שם יב כה), והנה אמר משה אתה חייב לכבד האבות למען יאריכון ימיך, וזה החיוב בשקול הדעת, גם בעבור שצוה השם שתכבדם יהיה לך עוד שכר טוב, והוא למען ייטב לך, בעבור ששמעת בקול השם, והנה דברי משה כאשר מפורש בדברי רבקה, וכבר אמרתי כי אבני שהם ואבני שהם שוה הוא ג"כ לא תנאף ולא תנאף ושוא ושקר בני אב אחד הם, גם תחמוד ותתאוה מבטן אחד יצאו, והשם אמר לא תחמד בית רעך, כי אנשי השכל יקנו בית, ואחר כן אשה, ואחר כן עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו, וככה הם סדורים בפרשה הזאת ומשה סדרם על דרך אחרת, כי הבחורים הם חומדים אשה תחלה ואחר כך בית, וכנגדם הבית והשדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם ואח"כ עבד ואמה, וכלל באחרונה וכל אשר לרעך כאשר כלל השם, ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבין, על כן כתוב את הדברים (דבר' ה יט) ולא כל הדברים כאשר כתוב בראשונה.

הרכיבה היא דרך רגילה לתנועה ביום חול. הנימוק בירושלמי הוא "שמא תינוק הבהמה. אמר לון רבי יוסי הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול" (סג ע"א). נראה שיש לגרוס "שמא תנזק"⁵כך גרס או פירש רבי אלעזר אזכרי לירושלמי כאן. , והבעיה היא שהבהמה תינזק ברכיבה. רבי יוסי טוען על כך שנימוק זה אינו מספק משום שאם הבהמה היא מגזע טוב החשש של נזק הוא רחוק⁶הוגן הוא έυ γενος eu genos, ומשמעו מגזע טוב ביוונית. . לדעתו האיסור עומד בפני עצמו; האדם מצווה על שביתת בהמתו "...למען ינוח שורך וחמֹרך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג יב), ו"...למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה יג), ולא משום החשש "שמא...". על האיסור עצמו אנו שומעים כבר בימי הבית, והתלמוד מספר שהוציאו להורג אדם שרכב על סוס בימי היוונים⁷ירו', חגיגה פ"ב ה"ב, עח ע"ב; בבלי, סנהדרין מו ע"א; יבמות צ ע"ב; מגילת תענית לכ”ב אלול. . ההוצאה להורג אינה מעשה שבשגרה, כמובן, ויש להבינה על רקע התנאים המקומיים באותה שעה, כפי שמסביר התלמוד "שהיתה השעה צריכה לכך"⁸ראו המקורות בהערה הקודמת. . מכל מקום, האיסור הפורמלי היה איסור רכיבה. איסור רכיבה מופיע גם בהלכה הכיתתית מסוף ימי בית שני, ונראה שהיה מקובל בכל הפלגים⁹ראו המבוא למסכת שבת. אנשי כתות מדבר יהודה החמירו בהלכות שבת ותבעו עונש מוות על עברות רבות. חז"ל צמצמו את עונשי המיתה למקרים הנזכרים במפורש בתורה. המעשה שלפנינו עשוי להיות חלק ממחלוקת כיתתית שברבות הימים כבר נשכחה. לבעיית הרכיבה בשבת הייתה גם משמעות חברתית. הרכיבה על סוס הייתה נוהג הלניסטי שאפיין את העילית הכלכלית המיוונת. רכיבה בשבת מצטיירת, אפוא, כהזדהות עם ההלניזם. הרכיבה מופיעה בתפקיד זה גם בסיפור אלישע בן אבויה (ירו', חגיגה פ"ב ה"א, עז ע"ב; רות רבה, פ"ו ד; קהלת זוטא, פ"ז ח; בבלי, חגיגה טו ע"א ועוד). גם יקים איש צרורות ההלניסטי, המשתף פעולה עם השלטונות נגד החסידים, מתואר כרוכב על סוס (מדרש תהילים, פי"א ז, נב ע"א ומקבילות), וראו בר, סוס. . גם כאן היו שהחמירו באיסור והיו שאסרו אפילו להישען על הבהמה (ירו', סג ע"א). המחלוקת על איסור סמיכה ביום טוב קשורה אף היא לאיסור רכיבה. הסמיכה נאסרה משום שיש בה הישענות על הבהמה, ולכן אסרו בית שמאי לסמוך בחג. בית הלל סברו שאין זה סרך רכיבה, או שסברו שמותר לסמוך בשביל צורכי המקדש¹⁰ראו לעיל פ"ב מ"ד, וראו פירושנו לחגיגה פ"ב מ"ב-מ"ד. . המחלוקת על הסמיכה היא עדות לקדמות האיסור לרכב על בהמה.

ובא השמש וטהר. לרבותינו שפירשו וטהר טהר יומא יהיה לשון טהור כמו וכי יטהר הזב מזבו (לעיל ט"ו י"ג), שענינו ההפסק והסרה (ע"ש רש"י), דומה לזה פי' רבותינו (מ"ק ט"ו ב'), אחרי טהרתו ר"ל אחרי פרישתו, והיינו שפסק וסר לגמרי השמש מעל האופק והוא צאת הכוכבים, ואמר רשד"ל יש שני מיני עתיד נבדלים זה מזה בצורתם, וזה אמנם כשיהיה שם מקום לוא"ו, המין האחד הוא המהופך לעתיד ע"י וא"ו שבראשו, כגון ופקד, והמין השני הוא זמן העתיד עם וא"ו בלתי מהפכת כמו ויפקד, הראשון הוא עתיד מוחלט, והשני לשון צווי, דבר אל בנ"י וישובו ויחנו הוא צווי לא עתיד, ושבו אליך והודו את שמיך הוא עתיד לא צווי, ונלחם בנו ועלה מן הארץ עתיד, לך הפרה את בריתך את בעשא מלך ישראל ויעלה מעלי הוא צווי, ויורה על התשוקה שיעלה לא על הבטחון שבאמת יעלה, וכן האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אותה, כך היתה תשוקתו לא שיהיה הוא בטוח שיאותו האנשים לשבת אתם, וכן ויתן לך האלקים וישתחוו לך לאומים ויפרך וירבך, וכן ויברך אתכם כאשר דבר לכם כולם לשון תפלה, וכן עלה אל חלקיהו הכהן הגדול ויתן את הכסף, ויתנוהו על יד עושי המלאכה, ויתנו אותו לעושי המלאכה, כל אלה לצווי, וגם במדבר בעדו מצאנו עתיד בוא"ו וגם שם הוא מורה על הרצון ולא על העתיד מוחלט, כגון ואקחה פת לחם הטעם עם לא תעברו מזה הנה בלבי לקחת פת לחם, וכן הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה אם תקבעו עלי אתן, וכן ונשלחה ונראה. עפ"י הכלל הזה יפה יובן מאמר רבותינו בריש ברכות א"כ לימא קרא ויטהר, ופי' רש"י א"כ דהאי וטהר, לשון צווי הוא לימא קרא ויטהר מאי וטהר. ראה איך ידעו תעלומות הלשון, וכ"א (יבמות ע"ה) במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא י"א כ"ח), שענינו וטמא וטהר כאחד, לאחר הטבילה טמא לתרומה עד שיעריב שמשו וטהור מיד לחולין ולמעשר, ופירש"י מדלא כתיב ויטהר משמע דמעיקרא קאי קודם הערב שמש, (ועתוס' ריש ברכות). וכלל דרשת רבותינו בזה ובכיוצא בו נראה שהם מיוסדים על שנוי תמונת העתידים הבאים במאמר אחד כמו שכתב מרי"ל עדיל והוא זה. הנה על זמן העתיד הונח בלשון הקודש שני משקלים, משקל אחד הוא אמתי והוא אפעל יפעל, ועוד משקל אחד איננו בעצם אבל הוא מהופך מעבר לעתיד ע"י וא"ו שואית, כמו ועשית כל מלאכתך, וזכרת כי עבד היית, והנה הפעולה הנתלית על זמן העתיד, יש במשמעותה שני פנים, האחד עתיד המרשה או המודיע, והשני עתיד המצוה, המרשה כשהמדבר אומר לחברו יש לך רשות לעשות כן בזמן העתיד, כמו ששת ימים תעבד (דברים ה׳:י״ג), ואת אחיך תעבד (בראשית כ״ז:מ׳) עתיד המודיע, אבל את וגו' ואותו תעבוד (דברים ו') הוא עתיד המצוה, ועד"ז עצמו פעם נאמר ששת ימים תעשה מעשיך וגו' (שמות כ״ג:י״ב) והוא עתיד המרשה, ופעם נאמר גדילים תעשה לך (דברים כ״ב:י״ב) הוא עתיד מצוה; ומזה נפל מחלוקת בין התנאים במאמר לעולם בהם תעבודו (ויקרא כ״ה:מ״ו), ואמרי' (סוטה ג') לעולם בהם תעבודו רשות, ר"ע אומר חובה, ע"כ. פקח נא עיניך ותראה כי יש בעתיד המהופך מעבר לעתיד הבא אחר העתיד הקודם לו שתי בחינות (כמעט הפוכיות) בחינה אחת מה שראוי שישתווה עם העתיד הקודמו, שהרי תשמשהו וא"ו שואית, והוראת הוא"ו ומשמעותה הוא החבור וההיקש, אולם בחינה אחת מתנגדית יש בזה, שבעל המאמר שינה תמונת זה העתיד מתמונת העתיד הקודם, כי אלו היה דעתו להורות שווי גמור באלה הפעלים, הו"ל להשתמש בשניהם בתמונת העתיד האמתי לא בעתיד המהופך, ובלי ספק כי השתנות ההברה וחלוף הלשון מורה איזה ענין מתחלף למה שהיה כבר, ובעבור זה תמצא לחכמינו ז"ל (בסוד אלוה עליהם) שדרשו בזה שני צדדי האפשר בהעמסת הכוונה, כבמאמר כי תראה חמור שנאך וגו', וחדלת מעזוב לו וגו', מפרשי הפשט פי' לעתיד המרשה (ובלשון התבוננת) כאלו כתיב האם תעשה זאת שמחדל מעזוב וגו', והיינו כי כן יומשך למאמר כי תראה הקודמו שהוא עתיד המרשה בלי ספק, ובא אחריו פעל וחדלת בשמוש וא"ו המשווה מדותיהם ועושהו גם כן לעתיד ולמרשה כראשון, אמנם רבותינו ז"ל בעלי הדרש העמיקו וראו כי התורה שינתה בזה התמונות, ולא אמרה כי תראה וגו' ותחדל, אבל נשתמשה בראשונה בלשון עתיד אמתי ואחר כך בלשון אחרת ובתמונה אחרת במאמר וחדלת, וזה השנוי יורה על שנוי הכוונה ומשמעות דורשין, ע"כ אמרו ז"ל פעמים שאתה חודל והיינו זקן ואינו לפי כבודו, ור"ל דלפי"ז מאמר וחדלת הוא עתיד המצווה, לומר גדול כבוד הבריות ומצוה הוא לאותו זקן שיחדל; ועד"ז עשו חז"ל בפ' והתעלמת, וכ' רש"י לא תראה אותו שתתעלם זהו פשוטו, ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם וכו', ע"כ. וכן מאמר כי ירחק ממך המקום וגו' וזבחת וגו' ואכלת בשעריך, לפי הפשט אין מאמר וזבחת תשובת התנאי רק מאמר ואכלת בשעריך, והוא עתיד המרשה כלומר מותר אתה ויש לך רשות לאכול בשעריך, אולם למה שהרגישו חז"ל שנוי תמונת העתיד במלת וזבחת ממה שאמר קודם לזה כי היל"ל, כי ירחק ממך וגו' ותזבח, לזה עשו חז"ל מאמר וזבחת לתשובת התנאי (לא לתנאי) לבלתי יהא מחובר מכל וכל עם מאמר כי ירחק וגו', אבל לוקח הוא עצמו לצד אחד, והמשך הכתוב כי ירחק ממך המקום אז וזבחת וגו' והוא מ"ש ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום, ועד"ז במאמר כי ירחיב ה' את גבולך וגו' ואמרת אוכלה בשר וגו', לפי הפשט תורף המאמר הוא סיום הכתוב בכל אות נפשך תאכל בשר, אבל לפי שמאמר ואמרת יש בו שנוי תמונה ממה שקדם במאמר כי ירחיב וגו', אמרו רבותינו למדה תורה ד"א שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים, והיינו כי עשו רבותינו נתוח הכתוב באופן יחלוק א"ע קצת מהשתנותו לאמר כי ירחיב אז ואמרת, והוא בזה תשובת התנאי בלתי מחובר ומתדמה על הפעל הקודם; ובמכות י"ב, ורצח גואל הדם את הרוצח מצוה ביד גואל הדם, ד"ר יוסי הגלילי, רע"א רשות ביד גואל הדם וכו', מ"ט דריה"ג מי כתיב אם רצח וגו', ור"ע מי כתיב ירצח, והנה טעמו של ר"ע הוא סתום וחתום כי מלת ורצח גם ירצח שניהם לשון עתיד ומאי אולמא דהאי מהאי, אולם ר"ע בשינותו אזיל במ"ש כי מאמר לעולם בהם תעבודו הוא חוב ומצוה, כי הרגיש שנוי תמונת מלת תעבודו מעתיד הקודמו והוא מאמר והתנחלתם, כי היל"ל גם כן ועבדתם בהם לעולם, ע"כ דרש להיותו לשון חוב, ואיננו כמו מאמר והתנחלתם, אף כאן ראה ר"ע דא"ק ומצא את גואל הדם מחוץ וגו' בשווי התמונות, אשר הם שוים בתמונה בעתיד המתהפך, ע"כ החליט כי שניהם שוים לגמרי במשמעות לשון המודיע, כי אלו היתה כוונת התורה לחדש ענין ולומר אל גואל הדם שהוא ירצח את הרוצח בדרך מצוה וחוב, היל"ל ירצח (והוא עתיד האמתי), כלומר הי"ל לשנות תמונת העתיד בזה מתמונת מאמר ומצא שהוא עתיד המהפך והמרשה. ובזה נבין גם כן מאמר דלעיל, אם כן לימא קרא ויטהר. (כפירש"י) א"כ, אם לשון צווי הוא שיטהר עצמו בקרבנותיו (כלומר לא מודיע או מרשה) הי"ל לשנות תמונת זה העתיד מתמונת עתיד הקודמו שהוא ובא השמש שהוא עתיד המודיע או מרשה ואז היה הכתוב אומר ויטהר שהוא עתיד אמתי לא מהופך, באופן ששנוי התמונה היה משנה בזה שנוי ענין מעתיד המודיע אל המצווה, אלא ודאי ממה שמשוה התמונות זה לזה לומר ובא השמש וטהר (שניהם עתיד המהופך) ודאי הכוונה טהר יומא והוא עתיד המרשה, וממילא מתיישבת קושי' התוס' שם, כי באמת אין רצון הש"ס לשלול מתיבת וטהר טהרות גברא רק לשלול ממנו משמעות העתיד המצוה בבואו אחר עתיד המרשה כי כמהו כמהו אחד, וקושטא כי במאמר וכבס בגדיו וטהר ר"ל טהר גברא ושניהם עתיד המודיע:

שור או חמור. הוּא הַדִּין לְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר אָנוּ לְמֵדִין אוֹתוֹ שׁוֹר שׁוֹר מִשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ (שמות כ"ג), מַה לְּהַלָּן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּמָקוֹם אַחֵר וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ (דברים ה') – אַף כָּאן כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה כְּשׁוֹר, וְלֹא נֶאֱמַר שׁוֹר וַחֲמוֹר אֶלָּא שׁוֹר וְלֹא אָדָם, חֲמוֹר וְלֹא כֵלִים (בבא קמא נ"ג):