פרשנות מצטטת על דברים ו:ה

וגמילות חסדים. זהו לשון הירושלמי (ה"א ב:), וג"ח, הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, ואתיא כיי דמר ר' פלוני וכו' נמנו באושא וכו', ע"כ. וכתב הר"ש והביאו התי"ט, שאין כוונת הירושלמי להודיע דא"א לאוקמי מתניתין בג"ח דממונו, לפי שיש לו שיעור דרבנן, שהרי גם הנזכרים לעיל, יש מהם שיש להם שיעור מדרבנן, ואנן אין להם שיעור מדאורייתא אמרינן, זה הוא פירוש דבריו ז"ל. ואנכי לא ידעתי, איך יתיישב כלל זה, על פי ירושלמי זה, דהא אמתניתין קאי, ומתניתין קמפרשא.
והנל"עד הוא, דלא דמי אין להם שיעור דפאה ובכורים וראיון, לאין להם שיעור דג"ח ות"ת. דאין שיעור דפאה ודומיו, הוא להקל, דמדאורייתא במשהו מיפטר. אבל אין שיעור דג"ח ות"ת, הוא להחמיר, דלעולם אינו יוצא ידי חובתו מת"ת עד יום מותו, כדכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ומג"ח דבגופו, כמו כן הוא חייב בו כל זמן שיבא לידו, ויש יכלת בכחו לקיימו. ודממונו כל עוד שיש לו ממון, ובא לידו, חייב לקיימו מדאורייתא, אלא דר"זל תיקנו לישב בשב ואל תעשה, דבענין זה יכולים לתקן נגד התורה - כדאיתא ביבמות דף צ' ע"א, וכמ"ש רש"י במנחות דף מ' ע"א, דלא יבזבז יותר מחומש. ואין לומר דמדאורייתא לא מיחייב אלא פחות מחומש, שהרי כתיב (דברים ו, ה) ואהבת וכו' בכל מאדך, ופירשו ז"ל (סוף ברכות) בכל ממונך. וא"כ אפוא הואיל וכוונת התנא באמרו אין לו שיעור, קולא אתא לאשמועינן, דאע"ג דמצינו שיעור לדברים אלו, אין להם שיעור מדאורייתא אלא בכל שהוא מפטרי, ואגבן הזכיר הג"ח ות"ת, שיש בתוספתן מצוה, כפאה ודומיו, ונכנסין תחת סוג לשון זה של אין להם שיעור, אלא דאצלם לשון זה הוא להחמיר, צריכים אנו לקרבו למשמעותו דרישא, דלא בא להחמיר, כל היכא דאפשר, ולכן בג"ח דיש חילוק בין גופו לממונו בדרבנן, מוקמינן ליה בגופו דאפילו מדרבנן אין לו שיעור, דבענין זה אין לשון זה של אין לו שיעור, מטעה להחמיר בו יותר מן הראוי, שהרי דינו הכי לעולם, משא"כ אילו היינו מוקמים ליה אף בממונו, ומדאורייתא, דאפשר למטעי ביה ולהחמיר יותר מן הראוי, דקסבורים אנו שבין מדאורייתא בין מדרבנן דינו הכי, וזה אינו נכון, שיהיה אין לו שיעור מורה שני עניינים הפכיים ממש, דאמזכרים ברישא הוא להקל עליהם, ועל המזכרים בסיפא, יורה להחמיר במה שאינו צריך להחמיר מן הדין.
ועוד י"ל, דס"ל לירושלמי דהואיל ומתניתין סתמא קתני, כל היכא דאפשר לפרשה הכי, כגון הכא בג"ח, דאיכא לאוקמיה בדגופו, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, הכי מוקמינן לה, ולא דחקינן מתניתין לפרשה אף בממונו ובדאורייתא לבד, כמו ברישא, דאין דנין אפשר משאי אפשר, ועוד דבזה דמיא לת"ת ממש, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וגם הוא בגופא. ומהאי טעמא שנאו אצלו בסוף, שאילו איירי אף בממונו, אחר הפאה ה"ל לשנותו, דדמי ליה במה שהוא אין לו שיעור מדאורייתא אלא מדרבנן כמוה, ואפילו בדגופו דמי לה, במה שהוא מהנה לאחר דומיא דפאה, אבל עתה דבגופו בלבד איירי, נמצא שאין לו דמיון לפאה כי אם מצד זה, משא"כ לת"ת שיש לו שלשה צדדים שוים לו, חדא דבגופו, ב' דאף מדרבנן אין לו שיעור, וג' שאין לו שיעור שלו, הוא להחמיר. ומהאי טעמא לא שנאם תרויהו מיד אחר הפאה, אע"ג דתדירי מבכורים וראיון, שלא לערב אלו שאין להם שיעור להחמיר, באמצע הדברים שאין להם שיעור להקל, ואע"ג דת"ת תדירי לג"ח, שנאה בסוף, להיותה שקולה כנגד כלם, כדתנן בסיפא דמתניתין:

אֶת בִּנְךָ וְגוֹ׳. כָּאן רָמַז לְשָׁלֹשׁ אַהֲבוֹת שֶׁחִיְּבָה תּוֹרָה לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לֶאֱהוֹב הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ וּבְכָל מְאוֹד (דברים ו:ה). בְּכָל לֵב – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁחָבִיב בְּלֵב אָדָם כְּאַהֲבַת הַבָּנִים, וְהוּא אָמְרוֹ אֶת בִּנְךָ. וּכְנֶגֶד ״בְּכָל נַפְשְׁךָ״ אָמַר אֶת יְחִידְךָ, וְכֵיוָן שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא הוּא, הוּא הַנֶּפֶשׁ, כִּי מִי שֶׁאֵין לוֹ בָּנִים חָשׁוּב כְּמֵת. וּכְנֶגֶד ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ אָמַר אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, פֵּרוּשׁ: אוֹתוֹ אָהַבְתָּ יוֹתֵר מִכָּל קִנְיָנֶיךָ וְכָל קִנְיָנָיו כְּנֶגְדּוֹ אַיִן, וְאַף עַל פִּי כֵן הַעֲלֵהוּ לִי וְגוֹ׳. וְנִתְכַּוֵּן ה׳ לְפָרֵט כָּל זֶה לְהוֹדִיעוֹ שֶׁהֲגַם שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֶצְלוֹ בְּכָל הַהַדְרָגוֹת, אַף עַל פִּי כֵן חָפֵץ ה׳ שֶׁיַּקְרִיבֵהוּ לוֹ לְעוֹלָה.

אלא יקבל עליו מלכות שמים תחילה – פרשת שמע היא הצהרה על מלכות ה' ועל החובה לאהוב ולשנן את מצוותיו. בפסוק "ה' אלהינו ה' אחד" שני עקרונות מכוננים: הראשון שה' הוא האל המיוחד של עם ישראל, והשני שהוא אל אחד ואין בלתו. פסוק זה איננו שולל את האפשרות שלעמים אחרים חלק ה' אלוהים אחרים – דבר זה נשלל בפסוקים אחרים – אלא הוא קובע שלעם ישראל אל אחד. ההמשך מורה לשמור את חוקי ה'; שמירת החוקים באה לידי ביטוי בעיקר בפרשה השנייה, ובפרשה הראשונה מודגשת יותר החובה לשנן את החוקים, אך עוד יותר מכך יש בפרשה ציווי לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו ה). חכמים פירשו את הפסוק כציווי לאהבה ולציות הנובע ממנה, ואת חלקו האחרון הבינו כחובה להיות מוכנים למסור את הנפש על ייחוד האל. בהמשך הפרשה נזכרת המצווה לשנן את דברי התורה ("הדברים האלה"), לכתוב אותם וללמדם. חכמים הבינו כי בפסוקים אלו מקופלות מצוות רבות ומכוננות, לימוד תורה, תפילין ומזוזה. מכל מקום מבחינה הגיונית יש לקבל את מלכות ה', ורק אחר כך לדון במצוות הפרטיות.