פרשנות מצטטת על דברים ו:ו

שהספרים נכתבים בכל לשון. ותפילין ומזוזות אין נכתבות אלא אשורית. כן הוא במשנה. ופרש"י ספרים תורה נביאים וכתובים. אשורית לשון הקודש. וטעמא בגמרא דבתפילין ומזוזות כתיב [דברים ו'] והיו הדברים האלה בהוויתן יהו:

ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך. אין לפרש דמקשה אחר שהכל נאמר בדבור אחד, למה הוצרך "אנכי" ו"לא יהיה לך", שהרי פירוש הכתוב כך; "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" בדבור אחד, ומה הן הדברים שנאמרו להם בדבור אחד – "אנכי" ו"לא יהיה לך", ואם לא נכתבו לא היינו יודעים מה הם העשרת דברות שנאמרו בדבור אחד:
והרא"ם פירש 'אם כן מה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך', שלמה נאמרו קצת הדברות בלשון מדבר בעדו, וקצתם בלשון נסתר, דהרי "אנכי" ו"לא יהיה לך" נאמרו בלשון מדבר בעדו, ואילו "לא תשא" הוא נאמר כאילו אחר מדבר, שהרי נאמר "לא תשא שם ה' אלקיך לשוא", ולא נאמר 'לא תשא שמי לשוא', וכן כל הדברות, ומאחר ש'כולם בדבור אחד נאמרו', הם כמו נקודה אחת, שאין לחלק אותם – קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון נסתר. ועוד, דמסתמא לא חילק ביניהם לומר קצתם בלשון מדבר בעדו וקצתם בלשון נסתר. רק, בשביל כי שני דברות הראשונות היה הוא יתברך מדבר בכבודו ובעצמו, ולכך אמר בלשון מדבר בעדו, והאחרים היה המדבר משה לישראל, ולפיכך אמר להם בלשון זה. ולפיכך לא תוכל לומר שכולם בדבור אחד נאמרו, אלא שחזר ופירש להם הקב"ה על כל דבור ודבור, וכשחזר ופירש להם על כל דבור ודבור, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמעו כשחזר ופירש להם, אבל שאר הדברות "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (לעיל יט, יט), ולפיכך ידבר בלשון נסתר. והיה ראוי שיהיה כל עשרת דברות להיות נכתבים בלשון מדבר בעדו, שהרי הקב"ה כל עשרת דברות אמר להם בלשון מדבר בעדו, ואחר כך להיות נכתב עוד שני דברות כפי ששמעו פירושם מפי הגבורה בלשון מדבר בעדו, ושאר שמונה הדברות בלשון נסתר, כפי ששמעו פירושם מפי משה, אלא כדי לקצר כתב ב' דברות הראשונות בלשון מדבר בעדו כפי ששמעו מפי הקב"ה פירושם, וח' דברות בלשון נסתר ששמעו פירושם מפי משה. ולפיכך לא הקשו ז"ל (במכילתא כאן) רק משני דברות, 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך', כי עיקר הקושיא 'ומה תלמוד לומר אנוכי ולא יהיה לך' בלשון מדבר בעדו, מה שלא תמצא זה בשאר דברות:
והקשה עוד הרא"ם מנא לן לומר שחזר ופירש על כל דבור ודבור, דהא יש לומר כי הקב"ה אמר כל עשרת דברות בפעם אחד, וישראל לא שמעו אלא ב' דברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", וח' דברות לא שמעו, וחזר ופירש משה להם הח' דברות, ותירץ כי אחר שכל העשרת דברות נאמרו בדבור אחד, הרי הם כמו נקודה אחת, ואי אפשר לומר שישמעו קצתם וקצת לא ישמעו, לכך צריך לומר שחזר ופירש להם כל דבור ודבור:
כך הם דברי הרא"ם, דברי משא הם שאין לקבל אותם, דכל זה לא נזכר בדברי חכמים כלל, שיהיה פירוש 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה לך' בלשון נוכח והשאר בלשון נסתר, היכן זה נרמז בדברי חכמים לפרש דברי מכילתא בזה הענין. ולדבריו שאם כל מה שנאמר בדבור אחד הוא כמו נקודה אחת, איך תתחלק הנקודה, שהרי אין הדברות בעצמן שוים. ואם נאמר כאשר הדבור יצא מפי השם יתברך נחלק הדבור, הכי נמי נחלקו שדבור "אנכי" לנוכח בשביל ששמעו אותו מפי הגבורה, וכן "לא יהיה לך", ושאר הדברות לא שמעו, ועל ידי משה נאמרו להם:
ולפיכך נראה דהכי פירושו, אחר שאמר "אנכי" ו"לא יהיה לך" בדבור אחד, למה מקדים הכתוב "אנכי" ואחר כך "לא יהיה לך", כיון שכולם בדבור אחד נאמרו, דודאי אין לומר דאין חילוק, שיכול להכתב "לא יהיה לך אלקים אחרים" קודם "אנכי", שזה לא מסתבר כלל לומר שיהיה דבר בתורה לשנות אותו, דבתורה כתיב (דברים ו,ו) "והיו הדברים האלה" שיהיו בהוייתן, ואם הפך – פסול בתורה, ואם כל עשרת הדברים נאמרו כאחד – אין לאחד דין קדימה על אחר, שהרי כל העשרת דברות נאמרו כאחד, ומה שייך קדימה בזה:
ועוד יש לפרש 'ומה תלמוד לומר אנכי ולא יהיה', כיון שנאמרו בדבור אחד לא יהיו מבינים כלל, שהרי אי אפשר לשמוע שניהם, ואם כן לא יהיו שומעים אחד, ואם כן מה תלמוד לומר "אנכי" ו"לא יהיה לך", ולא יהיו שומעים אחד מהם, דבר זה לא יתכן. לכך מקשה "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלומר שני דברים הנאמרים כאחד אי אפשר לשמוע שניהם, שכן אמרו (שבועות כ ע"ב) 'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכול לשמוע'. ואינו דומה לזכור ושמור, דודאי לא שמעו ישראל רק "זכור" (פסוק ח), ומשה פירש כי "שמור" נאמר עמו, אבל "אנכי" ו"לא יהיה לך" אם נאמרו בדבור אחד מה תלמוד לומר שאמר להם "אנכי" ו"לא יהיה לך", והרי הם לא הבינו דבר מהם:
ועוד, מדכתיב "אנכי" ו"לא יהיה לך" משמע שהכתוב אומר שכך דבר להם "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה אחר זה, והדבור שנאמר בפעם אחד אינו דומה לדבור הנאמר זה אחר זה, ולא יתכן "וידבר אלקים את כל הדברים" – "אנכי ה' אלקיך" "לא יהיה לך" שנאמרו זה אחר זה, כדכתיב "אנכי" ו"לא יהיה לך" זה אחר זה, ופשוט:

עוֹד יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות ו׳:): כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, וְהַטַּעַם כִּי הַיָּרֵא דְּבַר ה׳ יְדַבֵּר מִתּוֹךְ קִימַת נַפְשׁוֹ, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן תַּכִּיר נֶפֶשׁ הַשּׁוֹמַעַת וּתְקַבֵּל תּוֹכַחַת מוּסָר. וְאִם הַדְּבָרִים יָצְאוּ מֵהַגּוּף אֵין שַׁיָּכוּת לַנֶּפֶשׁ לִשְׁמֹעַ, כְּמוֹ שֶׁרָמְזוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ו׳:ז׳): ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים וְגוֹ׳ עַל לְבָבֶךָ״ אָז ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ – הֵם הַתַּלְמִידִים. וְהוּא אָמְרוֹ בְּרֵאשִׁית שֶׁהִיא הַיִּרְאָה, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בָּרָא ה׳ אֵת הַשָּׁמַיִם – פֵּרוּשׁ שֶׁיִּהְיֶה יְרֵא שָׁמַיִם, אָז יִשָּׁמַע קוֹלוֹ וִילַמֵּד אָדָם דַּעַת, וְהוּא אָמְרוֹ וְאֵת הָאָרֶץ:

בפרק ראשון - צריך בו כוונה שנאמר בו (דברים ו׳:ו׳) והיו הדברים האלה על לבבך: