פרשנות מצטטת על דברים ו:טו

לָכֵן אָמַר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, שֶׁהוּא הַבְּרִית שֶׁכָּרַת עִם הָאָבוֹת לָתֵת לָהֶם עֲשָׂרָה עֲמָמִין, וְזֶה יִקָּרֵא בְּרִית שָׁלוֹם כִּי אָז יִהְיֶה שָׁלוֹם בְּכָל הָעוֹלָם, דִּכְתִיב (ישעיה יא:ז): ״וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה וְגוֹ׳ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ: וְגוֹ׳. בְּרִית זֶה יִהְיֶה לוֹ כִּי הוּא זֶה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְהֵשִׁיב לֵב בָּנִים עַל אָבוֹת וְגוֹ׳, דִּכְתִיב (מלאכי ג:כג) ״הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה״ וְגוֹ׳. וְלָזֶה דִּקְדֵּק לוֹמַר הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ בִּפְרָטוּת וְלֹא שִׁתֵּף עִמּוֹ זַרְעוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר בְּרִית הַכְּהֻנָּה: ״וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״. וְגָמַר אוֹמֶר תַּחַת פֵּרוּשׁ שְׁנֵי יִעוּדִים אֵלּוּ הֵם כְּנֶגֶד שְׁנֵי דְּבָרִים שֶׁעָשָׂה: בְּרִית שָׁלוֹם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, כָּאן רָמַז בְּמַה שֶׁקִּנֵּא בִּימֵי אַחְאָב עַל שֶׁעָזְבוּ אֱלֹהִים וְהָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא מַה שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר לֵאלֹהָיו שֶׁנִּתְקַנֵּא עַל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר (דברים ו:טו) ״כִּי אֵל קַנָּא״ וְגוֹ׳ עַד שֶׁאָמְרוּ כָּל הָעָם (מלכים א יח:לט) ״ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״ וְגוֹ׳. לָזֶה גַּם כֵּן הוּא יְבַשֵּׂר בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שֶׁהוּא גַּם כֵּן סוֹד ״ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״.

ויש לך להשכיל מלת בקרבי בפירושה ובמספרה. ונראה לי כי בכל מקום שנמצא בתורה לשון בקרבך או בקרבו או בקרב יש שם על כל פנים התעוררות על מדת הדין, ואב לכולן (שמות כ״ג:כ״א) כי שמי בקרבו, וכן כתוב (בראשית מ״ח:ט״ז) וידגו לרוב בקרב הארץ, ותחלת הפסוק (שם יב) המלאך הגואל אותי מכל רע, וכן במכות מצרים (שמות י׳:א׳) למען שתי אותותי אלה בקרבו, וכתוב בהן (שם ח) כי אני ה' בקרב הארץ, וכן (דברים ט״ו:י״א) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי העוני מחלק מדת הדין, וכן (שם יג) ובערת הרע מקרבך, וזהו אי אפשר אלא ע"י הדין, וכן (שם ו) כי אל קנא ה' אלהיך בקרבך, וכן (שם ז) כי ה' אלהיך בקרבך, וכן (שם כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, וכן תמצאם כלם אם תשכיל בהם.

הנה אבאר לך. כבר זכרתי צורך הפרק הזה שהביאו הרב לבאר כמה צריך האדם להרחיק ההגשמה מהאלוה ית' אחרי היותו עון יותר פלילי מהע"ז, וכאלו הוא תשלום פרק ל"ד ול"ה הקודמים. ולפי שהיה רצון הרב לבאר ענין הכעס הנאמרת בש"י, הקדים לומר שבדברו בתארים יבאר על אי זה צד יאמר שהש"י ירצהו הדבר הפלוני או יכעיסהו ויקציפהו, ר"ל שהחכמה היא הנרצית אצלו והסכלות יקציפהו ויכעיסהו כמו שיבא בפ' נ"ד. ואמר עוד אשר בענין ההוא יאמר באישים מבני אדם, ירצה שלהיות החכמה נרצית אצלו ית' והסכלות נתעב ונאלח לפניו היה שיאמר בעבור אותו ענין שהשם רצה בקצת אנשים, והם אוהבי החכמה, או כעס עליהם והם המרוחקים ממנה. ועזב הדרוש הזה שאינו מענין הפ' ובא להודיע הנכסף הנה, והוא שבכל ספרי הקדש לא תמצא חרון אף ולא לשון כעס וקנאה בהש"י אלא בע"ז בלבד, והקושי במאמר הזה מבואר מאד והעירו עליו המפרשים כלם והוא שמצאנו חרון אף שלא בא על ע"ז אם במשה אמר ויחר אף ה' במשה (שמות ד' י"ד), ואם (באהרן ובמרים) ויחר אף ה' בם וילך, ואמר וחרה אפי (שמות כ"ב כ"ג) והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. ובאיוב (מ"ב ז') אמר חרה אפי בך ובשני רעיך. וכבר השתדל ן' כספי והביא האפודי לייחס אל המאמרים האלה שמץ ע"ז בהיותם נבנים על דעות נפסדות נתלים בו יתברך, ודבריו בזה הבל המה מעשה תעתועים, וקצתם לקוחים מדברי הנרבוני שחשב ג"כ להשיב לזה באומר שאהרן ומרים לא הבדילו בין הנבואה המושכלת אל המדומה, כלומר נבואת משה שלא ישתמש בה דמיון כי אם שכל לבד ונבואתם שהיתה על ידי דמיון, וכן היה טעות חברי איוב בחשבם השם יפעל בלי אמצעיים, ובאלו אמר זה החכם הנרבוני שהיה זה שמץ ע"ז, והבל הביא גם הוא בזה וגם לא השיב לשאר הפסוקים אשר העירותי. והנראה אלי בזה הוא שהרב לא אמר שלא נמצא חרון אף כי אם בע"ז, אבל אמר שלא תמצא חרון אף ולא לשון כעס וקנאה בהש"י כי אם בע"ז. וכוונת מאמרו שהכעס המיוחס בכתוב פעמים יתייחס אליו ית' לבד שיהיה החרון והכעס בו, ופעמים יהיה התלותו ויחסו למקבלים, והנה הפסוקים אשר זכרתי בכלם יהיה החרון אף במקבלים לא בו יתברך, כי במשה אמר ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, חרה אפי בך, וחרה אפי בכם, בכלם יהיה החרון אף תלוי בהם לא בו ית', ומהמין הזה לא דבר הרב לפי שהחרון אף בהיותו סמוך ומחובר למקבלים אין ספק שיובן על העונש והמכה אשר תבא עליהם, ולכן לא חשש למין הזה, אבל אמר שלא תמצא חרון אף כעס או קנאה בו ית', כלומר מיוחס אליו ומתחבר בו, כי אם בענין ע"ז כמו שהביא כי אל קנא (דברים ו' ט"ו), פן יחרה אף ה' אלהיך (שם ו' ט"ו), להכעיסו במעשי ידיכם (שם ל"א כ"ט), מכעס בניו ובנותיו (שם ל"ב י"ט), הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם (שם ל"ב כ"א), כי אש קדחה באפי (שם שם כ"ב), הכעיסוני בפסיליהם (ירמיה ח' י"ט), כלם מורים כעס והפעולות בו ית' בלתי מתייחס למקבלים כי אם בו, ועם היות שבענין הע"ז ג"כ יבא לשון כעס תלוי ומתייחס למקבלים כמו שהביא וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים (דברים י"א י"ז), הנה זה מורה על העונש כמו שיוכיח עליו הכתוב, ולא יתהפך שכל מקום שיהיה חרון אף תלוי במקבלים יהיה בענין ע"ז, ולא אמר הרב כן, כי אם שכל חרון אף שנתלה בו ית' הוא בע"ז ולא בשאר (א"כ ספק משאר הפסוקים) כמו שחשבו המפרשים: