הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃
כוס של אליהו
עבדים היינו לפרעה. פ' בפ' ואתחנן וסוף הפ' אינו כן וסיים שם ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה והמגיד נקט בלשניה דקרא דלעיל בעשרת הדברות שבאותה פרשה כתיב ויוצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והתחיל בפ' עבדים היינו להיות מתחיל בגנות וסיים ויוצאנו ה' אלהינו וכו' כדי להשיב ממנו על כל שאלותיו כל ב' תיבות הם תשובה לשאלה אחת על השאלה הרא' דשני טיבולים אמר ויוציאנו ה' דב' מעלות טובות היו ביציאתם ממצרים א' היציאה עצמה מעבדות לחירות ואחת שהיתה היציאה ע"י ית' בכבודו ובעצמו שזו מעלה גדולה בלי ספק ושניהם נרמזו בשתי תיבות אלו. ויוציאנו ה' היציאה עצמה וע"י ית' ולכך אנו עושים שני טיבולים דרך גדולה ומעלה כנגד הב' מעלות. ועל השאלה הב' כלו מצה אמר אלהינו משם והענין בהקדים מ"ש ז"ל שישראל במצרים היו עובדים ע"ז מה אלו אף אלו ובעת יציאתם ממצרים חזרו בתשובה כמ"ש ז"ל ע"פ משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וידוע שהחמץ כנגד סטרא אחרא דע"ז והמצה כנגד סטרא דקדושה וז"ש אלהינו משם שמזמן היותינו שם במצרים הוא אלהינו סטרא דקדושה והחמץ שהוא סטרא דע"ז בל יראה ובל ימצא. ועל השאלה הג' דהיינו המרור אמר ביד חזקה היא מכת בכורות וכמ"ש בספרי ע"פ ולכל היד החזקה זו מכת בכורות ע"כ שהיא המכה החזקה שבכל המכות שעל ידה גורשו ממצרים וכתיב בה כי אין בית אשר אין שם מת נמצא שכלם היו באותה שעה מרי נפש על מתיהם וזכר למרירות נפש המצריים על ידינו אנו אוכלין המרור. והמגיד בפסקת מרור זה דנקט טעם אחר למרור. חד מתרי טעמי נקט ותרוויהו איתנהו. ואפשר לרמוז טעמו של המגיד בחי' "משם" שהוא ר"ת מחיים של מרור או משעבוד של מצרים. ועל השאלה הרביעית שבלילה הזאת כלנו מסובין אמר ובזרוע נטויה שלהיות היציאה ביד רמה לעיני כל מצרים בלי שום פחד כמי שלא נשתעבדו מעולם לכך להורות על דבר זה ע"כ בלילה הזה כלנו מסובין.
ביאור
והנה ראיתי להרא"ם ז"ל ביראים (סי' י"א) שכתב וז"ל כתיב בפרשת ואתחנן השמר לך פן תשכח את ה'. פי' שלא ישכח אדם מלקבל עליו עול מלכות שמים ולקרוא ק"ש בכל יום וכו'. ופן תשכח לאו הוא כדר"א דאר"א כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת עכ"ל עיי"ש. והנה זה דבר חדש דמלבד עשה דק"ש יש בה נמי לאו. וכתב כן לפרש כוונת הבה"ג שמנה לאו זה במספר הלאוין. וכדרכו ז"ל שסובב הולך על מנין המצות להבה"ג לבאר ענינם. אבל רבינו הגאון ז"ל לא מנה לאו זה. והטעם פשוט דלטעמיה אזיל דכל מצוה שיש בה לאו ועשה אינו מונה אלא אחד מהן הלאו או העשה כמשכ"ל וכמו שיתבאר לפנינו בהרבה מקומות כיו"ב. והילכך אחר שמנה כאן עשה דק"ש שמבוארת יותר מהלאו לא הוצרך עוד למנות הלאו לפי דרכו ז"ל. וגם לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בסה"מ בלאוין הנוספין לדעתו (סי' א') לבאר לאו זה שמנה הבה"ג שהוא לאו נוסף על עשה דאנכי עיי"ש שהאריך וכתב שנכפל לאו זה בפרשת עקב דכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך לבלתי שמור מצותיו וגו' עיי"ש. ג"כ לק"מ לדעת רבינו הגאון ז"ל מטעם שביארנו. שהרי לדעתו עשה דאנכי היא גופא עשה דק"ש כמו שביארנו. וא"כ אחר שמנה עשה דק"ש אין לו לפי דרכו למנות עוד לאו זה. וראיתי בפסיקתא זוטרתא (פ' עקב) בקרא דהשמר לך פן תשכח את ה' אלקיך שכתב וז"ל זה הפורק עול מלכות שמים אוכל בלא תפלה בלא ברכה עכ"ל עיי"ש. והנה מש"כ בלא ברכה ודאי אין כוונתו על ברכות הנהנין דלפני אכילה. דהנהו מדרבנן בעלמא נינהו. וע"כ אין כוונתו אלא לברכת המזון שלאחריו. וגם ההוא קרא סליק מיניה. דלעיל מיני' כתיב ואכלת ושבעת וברכת שהיא עשה דבהמ"ז ולפ"ז לדעתו הך קרא הוא לאו נוסף לתפלה וברהמ"ז. וגם לפ"ז לק"מ לרבינו הג' ז"ל לפי דרכו. שהרי כבר מנה במספר העשין עשה דתפלה ועשה דברהמ"ז ולא הוצרך עוד למנות הלאו. ובלא"ה יש לתמוה לדעת הפסיקתא זוטרתא והיראים מסוגיא דברכות פרק מי שמתו (ברכות כ' ע"ב) עלה דתנן נשים ועבדים פטורים מק"ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובברכת המזון. ופרכינן ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא וכל מעשהז"ג נשים פטורות. ומשני מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל. והשתא להיראים מאי פריך ולמאי הוצרך לדחוקי ולפרוקי. הרי קושיא מעיקרא ליתא. דהא כיון דבק"ש לאו נמי אית בה א"כ ודאי אית לן לחיובי נשים משום הלאו שבק"ש. דבכל הלאוין הנשים חייבות כאנשים. וכדתנן בפ"ק דקידושין (כ"ט ע"א) כל המצות ל"ת בין שהזמ"ג בין שלא הזמ"ג אחד האנשים ואחד הנשים חייבין עיי"ש. וא"כ רבותא גדולה אשמעינן מתניתין דפטורות. ואדרבא איפכא איכא לאקשויי אמאי פטורות דהו"ל למיחייבינהו משום הל"ת שבה. אם איתא דיש בה ל"ת כדעת היראים. מיהו לזה אפשר קצת לומר דמאי דקתני במתניתין דפטורות מק"ש היינו רק לומר דפטורות מחובת ק"ש כאנשים. דהיינו בזמן שכיבה ובזמן קימה כדכתיב בקרא בשכבך ובקומך. אבל מצד הלאו דהשמר לך פן תשכח הרי אין זמן קבוע בתורה. וכל שקיבל עליו עול מלכות שמים וקרא ק"ש עכ"פ פעם אחת ביום באיזה זמן שיהי' כבר נפטר מחיובו. דכמו שאין זמן קבוע גבי לאו הכי נמי אין מנין ומספר קבוע בו. ועכ"פ בפעם אחת ביום ודאי יצא י"ח משום לאו זה ושפיר קתני במתניתין דפטורות מחובת ק"ש של אנשים אע"ג דאכתי חייבות מצד הלאו. דהו"ל חיובא אחרינא ודין אחר יש לו שלא כדין עיקר מצות ק"ש. וכן משמע ודאי מלשון היראים שם שכתב. רק שלא ישכח מלקבל עליו עול מלכות שמים ולקרוא ק"ש בכל יום. ומבואר דכל שקרא פעם אחת מיהת ביום באיזו שעה שתהי' שוב נפטר מצד הלאו. וא"כ משום הא לא הוה קשה כ"כ. אבל הא ודאי קשה מאי פריך פשיטא דפטורות משום דהו"ל מצוה שהז"ג. הרי כיון דאית בה לאו אם לא קרא כלל שוב אין זה פשוט כ"כ לפוטרן דתקשה פשיטא. אימא דהא גופא קמ"ל מתניתין דאע"ג די"ל כיון דבעיקר חובת ק"ש מיחייבי מצד הלאו. יש לחייבן ג"כ מצד העשה כאנשים. או נימא דמיהת עכ"פ מדרבנן ליחייבינהו לגמרי כאנשים משום גזירה שלא תקרא כלל ותעבור על הלאו מדאורייתא. קמ"ל דלא אמרינן הכי. ואולי אפשר לומר קצת גם לזה ע"פ מאי דיש לדקדק לכאורה במאי דמשני מאי דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמ"ל עיי"ש. ולכאורה מה בכך דאית בה מלכות שמים. הרי הא גופא אינו אלא עשה שהז"ג לקבל עליו עול מלכות שמים בבוקר ובערב והו"ל מ"ע שהז"ג דנשים פטורות. דהרי בכל מעשהז"ג קיי"ל דנשים פטורות ל"ש קלות ל"ש חמורות. אם לא היכא דגלי קרא למיחייבינהו בהדיא וא"כ מאיזה צד איכא למיטעי למיחייבינהו הכא בק"ש יותר מבשאר מ"ע שהז"ג. ולכן הי' נראה לפרש דה"ק מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים. דיש בה לאו דהשמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים. ובלאוין אפי' הז"ג מיחייבי נשים והו"ל לומר דמיחייבי בק"ש. קמ"ל דפטירי מטעם שביארנו. והשתא אדרבה מכאן ראי' להיראים:
אברבנאל
הספק הששי באמרו אחרי פסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך וגו'. וזה באמת נראה שאין ענין לו. גם כי תכלית המאמר ההוא ורם לבבך ושכחת. וכבר הזהיר על זה עצמו בסוף פרשת ואתחנן. באמרו כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו'. השמר לך פן תשכח וגו' ומה לו לשנותו כאן: