פרשנות מצטטת על דברים ו:יג

וסופג את הארבעים. כתב הר"ב ואע"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ"ד דאבות משנה ז'] מימר א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש"י שעושה מחולין קדשים. ע"כ. ועמ"ש בספ"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג"כ הכ"מ וכתב שכן הרגיש ג"כ המגיד בפי"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ"ש הר"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ"ב:

אלהים הדעות מתחלפות מאד בביאור שם זה. (א) לרש"י (פ' ויראו בני האלהים) כל אלהים שבמקרא לשון אדנות וגדולה היא, ויהיה לפי דעתו אלהים היותר חשוב בגדולה ואדנות, וטעמו קרוב לשם הוי' ב"ה לפי הקרי. (ב) לרמב"ם נקרא אלהים להיותו שופט על הכל, וזה יסכים למ"ש (שמות רבה פ"ג) כשאני דן את הבריות אני נקרא אלהים. (ג) לראב"ע טעם אלהים כמו מלך (עיין בפי' ריש פ' בראשית), ולדבריו למה הצריכו בברכות השם ומלכות. (ד) לר"ע ספורנו מלת אלוה תורה על נצחי, ויאמר עליו אלהים לשון רבים להורות שהוא צורת כל הצורות הנצחיות, ולהורות על מעלת נצחיותו אשר ממנו נאצל נצחיות שאר הנבדלים נאמר שהוא אלהי אלהים (עיין בפי' ריש בראשית, ובפסוק בצלם אלהי'), ולפי"ז טעמו קרוב לשם הוי' ב"ה לפי הכתוב. (ה) להטור וב"י באו"ח סי' ה', טעם אלהים תקיף ואמיץ אשר לו היכולת בעליונים ובתחתונים, כי אל לשון כח וחוזק הוא, כמו ואת אילי הארץ לקח, והיא דעת רמב"ן שכ' ר"פ בראשית, אלהים, בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה אל שהוא כח, והיא מלה מורכבת אל הם, כאלו אל סמוך, והם ירמוז לכל שאר הכחות כלומר כח הכחות כלם. (ו) לדעת החכם בעל נוה שלום (מ"א פי"ד) יקרא אלהים כי הוא פועל בכוונה ורצון (מיט אבזיכט אונד פרייעם וויללען) לא על צד החיוב. (ז) לדעת החבר (בכוזרי מ"ד סי' א') אלהים הוא תאר למושל בדבר מן הדברים ולדיין. (ח) לרלב"ג נקרא אלהים מצד שיושפע ממנו המציאות וינהגהו בהנהגה המתוקנת בתכלית, וכ"ד רי"א שהרצון בשם אלהים המשפיע וממציא כל הדברים בכחו, ונקרא בשם אל, ר"ל היכול החלטיי בהשפעתו, וכ"כ רבינו הגדול הגר"א בפי' ר"פ בראשית אלהים הוא מורה על כח המנהיג כל העולם ומלאו, ומביט אל כל מעשיהם, ושם זה הוא מושאל אל כל מנהיג ומשגיח, כמו עד האלהים יבא דבר שניהם, וכן המלאכים, לכן תמצא אצל זה השם אלהי אלהים, מפני שכל ככב משפיע על כל העולם, והשפעותיהם מתחלפות בהשתנות הככבים, הא' משפיע החיים, הב' עושר, הג' גבורה, הד' בנים, וכן כלם, והש"י הוא אחד באחדות, הוא המשפיע לכל ככב וככב כפי הכשר קבלתו, לכן נקרא אלהי אלהים, ונקרא אלהי אבותינו אלהי אברהם יצחק ויעקב, לפי שהיו מושגחים מאתו השגחה פרטית, וכן ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים, לפי שהיו מודים בבורא עולם אבל אמרו עזב ה' את הארץ ונעשה הכל ביד המזלות, וכשראו שנוי הטבע, נפלו על פניהם מפני הכלימה מדעתם המשובשת, והודו שה' הוא האלהים המשגיח בפרטית ושומע בקול עבדו, עכ"ד בקוצר, הנה הבין בשם אלהים ענין ההנהגה וההשפעה, והוסיף עוד ענין ההשגחה. ובילקוטי ביאורו (על מכדרשב"י ח"ג ד' קכ"ו) כ' שני השמות אל אלהים אל על כחו הגדול המשפיע לכ"א די מחסורו, ואלהים הוא ע"ש השגחה בתחתונים במעשיהם, ומ"מ אף בעת ההיא משפיע אלא שהוא לפי המעשים בדין, ע"כ דבריו הטהורים. ומבואר דעתו מזה, כי עיקר והוראה הראשית בשם אלהים היא ההשגחה בתחתונים, אמנם הוראת ההשפעה עפ"י הדין הוא רק הוראה צדדית. והנה כל הדעות הנזכרות בטעם שם אלהים לא ביארו לנו טעם ביאורם לפי הוראת שרש התיבה עצמה, כ"א הרמב"ן שאמר שהיא מלה מורכבת אל הם, לכן פי' בעל הכחות כלם, ור"ל כי הכחות כלם הם מאת העליון ית', ולכן נקראו אלהים אשר בו כח ואילות כלומר מאל הם, וע"ז טען הרי"א ואמר, בהוראת שם אל קצרו דבריו, כי אין ענינו בלבד תקיף וחזק, אלא שהוא ג"כ בעצם וראשונה משפיע, ובמה שכתב שאלהים ענינו מאל הם, הוא דבר שאין בו ממש, כי לכל דבריו היה ראוי שיהיה המ"ם בתחלת אלהים, להודיע שהכח הוא מאל, ועוד שלדעתו לא יהיה ענין ליו"ד שבין הה"א והמ"ם, והיה ראוי שיהיה שם אלהים בלא יו"ד, יעו"ש מ"ש הוא, ששם אלהים הוא חבור שם אל עם חצי שם המפורש שהוא י"ה. ואחרי שהרשונו ז"ל לומר ששם אלהים היא מלה מורכבת, גם אנכי לא אחשוך מלחפש שורש להוראה הראשית שבשם אלהים לדעת הגר"א שהוא ענין ההשגחה בתחתונים (אללשויענדער) כי לענין ההשגחה והבטה על הדבר צריכים לעמוד נכח אותו הדבר, וכמאמר המלך החכם (משלי ה׳:כ״א) נכח עיני ה' דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס, וכן אמר המלך המשורר האלהי, שויתי ה' לנגדי תמיד, כי זהו מעלת הצדיקים באמת לשער בנפשם תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו, וכאילו השכינה עומדת תמיד נגד פניהם ורואה את מעשיהם, לכן אמר ג"כ אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך, וע"ש שהשכינה נוכחת תמיד נגד האדם נקראת בשם זה שהיא מלה רומזת על העומד נכח, כבמנחות נ"ג ב', זה, זה הקב"ה דכתיב זה אלי ואנוהו, ובמכדרשב"י (פ' ויחי ד' רכ"ח) רוח קודשא אקרי זאת דאשתכח תדיר עמי' דבר נש, וכן זה ה', זה אלי, וכ"ה במכדרשב"י (פקודי ד' רל"ו). לכן אני אומר ששם אלהים נגזר ממלת אֵלֶה, שהיא ג"כ מלה רומזת אל רבים נוכחים (דיא געגענוואֶרטיגען) ויהיה טעם אלהים העצם הנבדל ית"ש שהוא נכח כל אחד ואחד ועומד נגדו להשגיח עליו, ויהיה תרגום אלהים (דער אללגעגענוואֶרטיגע), ומצאתי בעה"יב הקדמת מכדרשב"י ב', על פסוק שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שירותא וראשיתא דבנינא אקרי מי, בעי לאתגלי' וסליק אלה, אתחברון אינון אתוון אילין באילין ואשתלים בשמא דאלהים, (ובפ' משפטים ק"ה א) מי אלה כעב תעופינה, לא כתיב מי ואלה אלא מי אלה, שמא חדא, והוא אלהים. וכן בתיקונים ר"פ בראשית, בראשית ברא אלהים תרין תיבין אילין אתפלגו לתרין סטרין כל חד, בראשית ברא שית, אלהים מי אלה, ועוד בהקדמת מכדרשב"י (ד"ג ב) מי ברא אלה, אלא קיימא וגו' גליף להאי אלה, אתערו אתוון לאשלמא להאי סטרא וגו' כדין אפיק ם וגו' אשתלים שמא קדישא ואתעביד אלהים: יעו"ש רעיון נשגב מאד. עכ"פ למדנו מפיהם ששם אלהים נגזר ממלת אֵלֶה שהיא לרבים נכחים, וכן האל הגדול (עקב י') והוא ג"כ מלה רומזת לרבים נוכחים, הארצות האל (תולדות כ"ו). והתחברות המ"ם ע"ד הפשט להורות שהוא שם דבר לרבים ע"מ גְבׁהִים, והאל"ף בחט"ף סגו"ל, כי מדרך הציר"י להשתנות אל הסגו"ל, ובלשון ארמי דמלת כנוי הרומז לנכח ברוב מקומות כבעברי אֵלֶה בציר"י וסגו"ל, בא גם בציר"י וחל"ם (עזר' ה' ט"ו) אלה מאניא. אמנם בא בלשון רבים להורות על אחדות המתרב', כי נכחיותו ית' מתפשטת בהשגחתו על כל אחד מפרטי ברואיו, ואחרי שהתבאר תוכן ענין ההשגחה לפי הוראת השם, יובן ממילא בו ענין ההשפעה ג"כ, כי ההשפעה תכונ' בשם הארת פני', יאר ה' פניו, כמו שמניעת ההשפעה תכונה בשם הסתרת פנים ולזה ישמש שם אלהים גם על הדיין והשופט, אלהים לא תקלל, כי הדיין להצטרכו לרדת אל תוכיות הדבר הנדון להתודע כל פרטי הענין זמנו ומקומו, כאילו עומד נוכח הדבר ורואה אותו בעת עשייתו, כי רק בזה יוציא לאור משפט צדק, כאמרם ז"ל וירד ה' לראות לימד לדיינים שלא ידונו עד שיראו ויבינו, ובזה יובן ג"כ אמרם (ב"ר ספי"ב) ששם הוי' ב"ה מיוחד על המחשבה, ושם אלהים מיוחד אל המעשה, כי המעשים הם נוכחים עומדים לנגדינו ונראים, וכמה יבואו על נכון בזה דברי הרב בנפש החיים (שער ג') בהבדל שבין שני שמות הוי' ואלהי', שאמר שם העצם הוי' ב"ה מורה על הבחינה שהוא מצדו ית', שהעולמות בטלים במציאות נגדו ית' מצד זה השם הנכבד. אמנם לפי ענין שם אלהים משמע שיש במציאות גמור גם עולמות וכחות מחודשים מרצונו הפשוט ית' שצמצם כבודו והניח מקום כביכול למציאות כחות ועולמות אלא שהוא ית' הוא נשמתם ומקור שרש כח חיותם שמקבלים מאתו ית' שמתפשט ומסתתר בתוכם כביכול, עכ"ז גם הכח והעולם התחתון ישנו במציאו', והיא כפי אשר מצדינו בענין השגתינו. ע"ש דבריו ברחבה, וכולם נכוחים למבין אותם וישרים למשכיל עליהם. מכלל הדברים יצא לנו שהמכוון בשם אלהים הוא בעצמו מה שקראו המחברים להתקשרות המאציל ב"ה עם התחתונים בשם שכינה, כי כשרצון המאציל ב"ה לפעול בברואים ההנהגה הכללית והיא השגחתו עליהם, הרי הוא כאילו שוכן בקרבם ולזה נקרא שכינה. והמתרגם אלהים (גאטט) אינו לפי הוראת המלה עצמה, גם שם אלהים יורה על מדת הדין, כמ"ש התחיל לבנות עולמו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים, ומלה האשכנזית (גאטט) יאמרו שהוא ממלה (גיטיג) וזה נוטה יותר למדת החסד. גם במלה עצמה יש מגמגמים, כי יש בלשונות העמים שמרפים במלת גאטט ומחלפים הטי"ת לדלי"ת, ותהיה נגזרה מן העורכים לגד. את מלה זו הונחה להורות על הנפעל כמו ראובן הכה את שמעון, אם נאמר ראובן הכה שמעון, לא נדע מי המכה ומי המוכה, וע"י מלת את נדע שהמוכה הוא שמעון, ומ"ש את השמים לרבות תולדות השמים, דע על מה אדני דרשת רבותינו הטבעו, והוא: כי כל מלה שם ופעל משותף בהבנה לכמה ביאורים, ופשט המלה הוא ביאור המלה לפי המשך ענינה, והדרש הוא הבנת ביאורה המשותפת לה, והבנת מלת את היא לשני פנים, הא' אשר יורה על הנפעל, והב' על דבר המצטרף, כמו אתי אתך, הנה לפי השקפת ביאורו הפשוט מלת את הכרחית כאן, ולרבותינו כפי הבנה המשותפת את השמים עם השמים, ולזה אמרו תולדות השמים, והא לך לשון רבותינו במדרש, ר"י שאל את ר"ע וא"ל בשביל ששמשת את נחום איש גם זו, הדין את דכתיב הכא מה הוא, א"ל אם נאמר בראשית ברא אלהים השמים וארץ, היינו אומרים שמים אלהות הן, א"ל כי לא דבר ריק הוא ואם ריק הוא מכם, למה שאין אתם יודעים לדרוש, אלא את השמים לרבות חמה לבנה ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות דשאים וג"ע. ע"כ, הנה ר"ע הראה לו שאינו מיותר, ומה השיב לו ר"י ? אמנם בלשון צחה שאין אתם יודעים לדרוש ר"ל לפי הפשט אינו מיותר כי הוא הכרחי, אבל לפי הבנתו השניה שהוא מצטרף, אין אתם יודעים לדרוש, כי הדרש יובן מאופן המשותף אל התיבה, ודרש לרבות חמה וכו', וע"ז הדרך אמרו רבותינו על ורב יעבוד צעיר זכה וכו', מפני שלא נאמר את צעיר או בצעיר לכן תלוי בבחירתו (הגר"א), עמ"ש בואתחנן את ה"א תירא.

"ונותנין לו מלכות וממשלה". כי ידוע כי המלכות ראוי אל התורה, כדאמרינן בפרק הניזקין (גטין סב.) מאן מלכי רבנן, שנאמר (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו". והטעם הוא מבואר, כי המלך נבדל מן העם, ובשביל כך הוא מולך על העם. וזהו ענין השכל גם כן, שהוא נבדל מן החמרי, מולך עליו. ולפיכך הוא מלך בודאי כאשר ימצא בו מדריגה השכלית. וידוע כי המלך נבדל מן העם, ובשביל שהוא נבדל מן העם יש למלך מורא, כמו שאמרו (לעיל פ"ג מ"ב) "אלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו*". וכן התלמיד חכם, שיש לו מעלת השכל הנבדל כמו שהתבאר, ולכך נותנין לו מורא, שהוא כמו מורא מלכות, כמו שאמר (פסחים כב:) "את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג), לרבות תלמידי חכמים. "וממשלה", היינו שהוא גוזר על בני אדם, והם צריכים לעשות, וזהו הממשלה שיש לו. והכל ראוי אל תלמידי חכמים, במה שיש בו התורה השכלית, והשכל יש בו מלכות וממשלה, כמו שאמרנו. וכאילו אמר שמי שלומד תורה לשמה ש"נותנין לו מלכות", דהיינו מורא מלכות, "וממשלה" לקבל גזירתם.