וְאָמַרְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיּוֹצִיאֵ֧נוּ יְהוָ֛ה מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃
כוס של אליהו
עבדים היינו לפרעה. פ' בפ' ואתחנן וסוף הפ' אינו כן וסיים שם ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה והמגיד נקט בלשניה דקרא דלעיל בעשרת הדברות שבאותה פרשה כתיב ויוצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והתחיל בפ' עבדים היינו להיות מתחיל בגנות וסיים ויוצאנו ה' אלהינו וכו' כדי להשיב ממנו על כל שאלותיו כל ב' תיבות הם תשובה לשאלה אחת על השאלה הרא' דשני טיבולים אמר ויוציאנו ה' דב' מעלות טובות היו ביציאתם ממצרים א' היציאה עצמה מעבדות לחירות ואחת שהיתה היציאה ע"י ית' בכבודו ובעצמו שזו מעלה גדולה בלי ספק ושניהם נרמזו בשתי תיבות אלו. ויוציאנו ה' היציאה עצמה וע"י ית' ולכך אנו עושים שני טיבולים דרך גדולה ומעלה כנגד הב' מעלות. ועל השאלה הב' כלו מצה אמר אלהינו משם והענין בהקדים מ"ש ז"ל שישראל במצרים היו עובדים ע"ז מה אלו אף אלו ובעת יציאתם ממצרים חזרו בתשובה כמ"ש ז"ל ע"פ משכו וקחו לכם צאן משכו ידיכם מן הע"ז וקחו לכם צאן של מצוה וידוע שהחמץ כנגד סטרא אחרא דע"ז והמצה כנגד סטרא דקדושה וז"ש אלהינו משם שמזמן היותינו שם במצרים הוא אלהינו סטרא דקדושה והחמץ שהוא סטרא דע"ז בל יראה ובל ימצא. ועל השאלה הג' דהיינו המרור אמר ביד חזקה היא מכת בכורות וכמ"ש בספרי ע"פ ולכל היד החזקה זו מכת בכורות ע"כ שהיא המכה החזקה שבכל המכות שעל ידה גורשו ממצרים וכתיב בה כי אין בית אשר אין שם מת נמצא שכלם היו באותה שעה מרי נפש על מתיהם וזכר למרירות נפש המצריים על ידינו אנו אוכלין המרור. והמגיד בפסקת מרור זה דנקט טעם אחר למרור. חד מתרי טעמי נקט ותרוויהו איתנהו. ואפשר לרמוז טעמו של המגיד בחי' "משם" שהוא ר"ת מחיים של מרור או משעבוד של מצרים. ועל השאלה הרביעית שבלילה הזאת כלנו מסובין אמר ובזרוע נטויה שלהיות היציאה ביד רמה לעיני כל מצרים בלי שום פחד כמי שלא נשתעבדו מעולם לכך להורות על דבר זה ע"כ בלילה הזה כלנו מסובין.
שבלי הלקט
עבדים היינו לפרעה במצרים. היא תשובת מה נשתנה כמו שפירשנו. והיה תשובת הבן החכם בפרשת ואתחנן ואם תאמר מאי דהוה הוה ומה לנו לספר כזה עתה לכך מסיים ואומר שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים. וכו'. ואותנו הוציא משם:
מרבה לספר
עבדים היינו לפרעה וכו' פסקא זו קשה דלא הל"ל רק עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כלשון הקרא (דברים ו') ולמה הוסיף ה' אלקינו ואומר נמי לשון משם. וגם מוסיף בזרוע נטוי' ועוד מה קמ"ל דאמר אלו לא הוציא וכו'. ותו קשה למה קאמר משועבדים ולא אמר עבדי' ואף יש להבין למה נקט אלו ג' דורות לכך נראה התשובה לשאלות עבדים היינו לפרעה במצרים ר"ל מלך קשה זה עינוי אחת שהכביד את לבו. ועוד עינוי הנסתר במצרים שהוא מלא טומאה וכישוף שאין עבד יכו לברוח משם. ולכך עושין שני זכר לעינוי מצה ומרור כדעת אברבנא"ל ויוציאנו ה' אלקינו ביד חזקה אמר נגד פרעה העבדות הנגלה. ובזרוע נטוי' אמר על הנסתר כי כבר נשתקעו ישראל במ"ט שערי טומאה ואלו שהו עוד רגע אחת חלילה נשתקעו בחמשים שערי טומאה ולכך הוכרח הקב"ה בעצמו ולא ע"י מלאך או שליח להוציאנו. כי הטומאה כבר גברה מאוד מאוד. וזה שאמר ויוציאנו ה' אלקינו כמש"ה לקחת גוי מקרב גוי בעצמו ובכבודו משם ר"ל מן הטומאה ביד חזקה זהו יד ימין של חסד ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. אמר שני פעמים ימינך אחד כנגד נס נגלה. ואחד כנגד נס הנסתר. ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים ר"ל שאם לא הי' הגאולה ע"י הקב"ה בעצמו רק ע"י שליח הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו למצרים כי העבדות שייך לנגלה. אבל השיעבוד שייך לנסתר כי היינו ח"ו משועבדים לטומאה ולשבר כח הקליפות שגברה לכך הי' צריך ההוצאה ע"י הקבק"ה בעצמו. וגם שהיו נתונים תחת המזל שראוים בעבדו' לעולם דאית' בדרשו' ר' שלמה מלכו הי"ד. שאם מזל שבתי מגלגל כל גלגלו והוא שלשים שנה. ואחד הי' עבד מתחילת סיבובו עד סוף סיבובו. צריך זה אדם להיות כל ימיו וזרעו אשר לו בזה הזמן עבדות. להיותם עבדים לעולם לכך גבי עבד עברי כתיב והגישו אדוניו אל אלקי' שצריך למלוך במוכריו כן דרשו חז"ל. אבל הענין הוא שצריך הב"ד לחשוב את זמן מכירתו שתהי' לאחר שעברו מתחילת סיבוב גלגל שבתי שנה אחת עד שנה תשיעית לסיבובו כדי שלא יסבב כל גלגל שבתי בימי עבדות שלו ע"ש והוא פלא והנה במצרים כבר עבר על ישראל כמה פעמים גלגל שבתי והיו צריכין ח"ו להיות עבדים. לכך הוצרך הקב"ה להוציאם בזרוע נטוי' מתחת המזל וכישופים. ולהכניסם תחת כנפי השכינה. וגם ידוע כי ארץ טמאה ובפרט מי שרוח טומאה גובר עליו נתטמטם לבו כדאמרי' ביומא דף ל"ט ונטמאתם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם. וא"כ לענין חכמים אוירא דא"י מחכים כי עשר קדושות ישנו שם. והוי הוצאת י"מ טובה גדולה לחכמה ובינה וידיעת התורה ותפארת חכמים זקנם. ומפני זה אמר אפי' כולנו חכמים וכו' מצוה לספר בי"מ כי למעלת אלו ארבע ראשים הי' תועלת גדול ביציאת מצרים ר"ל שנדחה קליפה ושערי טומאה. ונכנסו בשערי קדושה. ולפי דרך השני שהי' שאלת מה נשתנה על חילוק ליל ט"ו דפסח ראשון מן פסח שני לזה אמר כי עיקר החג נקבע על י"מ וזה הי' בליל ט"ו דניסן. ואע"ג דעושין פסח שני הוא רק לפי שיחידים הי' טמאין או בדרך רחוקה ולא יכולין לעשות פסח והוא תשלומין דראשון. אבל מה שמצא הוא חיוב מצוה בפ"ע העיקר בליל ט"ו שלא שהו רגע אחד בטומאה על שם שלא הספיק. וכל השנוים נעשו בשביל טעם הנסתר. ואמר אלו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו. מזכיר אלו ג' דורות על שם הקרא בפ' בא למען תספר באזני בנך ובן בנך והא דקאמר משועבדי' ולא קאמר עבדים ר"ל אלו נתן הקב"ה רק בלב פרעה ומצרי' שיהי' לב רחמנות על בני ישראל ומרצונ' הטוב היו יוצאים לחירות אז ניהי דבטל העבדו'. אפ"ה היינו מחויבים להחזיק להם טובה כיון שאין אנו יוצאים זולת מרצונם הטוב אז מוכרחים לעולם להחזיק טוב למצרים כי אינו דומה יוצא בעל כרחו של אדון ליוצא מרצון האדון וא"כ היינו משועבדים שיעבוד מה. ולא עבדות גמור ובעבור זה חוזר ואומר ואלו לא הוציא הקב"ה ע"י ניסים ואותות וכו' משועבדים היינו למצרים כצ"ל ולא גרסינין לפרעה כי פרעה כבר סי' מת ורקב שמו בזמן חיבור בעל הגדה (אבודרה"ם). וגם לפי דרך השלישי דהי' השאלה מ"ט הקדימו זכר מצה לזכר מרור לזה בא התשובה עבדים היינו וכו' דאי' דלא היו יכולין לקבל התורה אם היו ישראל משועבדים לשום אומה ולשון דכתיב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות. ורמז בזה משועבדים היינו למצרים ולא היינו יכולין לקבל התורה. וא"כ גם מרור סי' חירו'. וגם הי' הטיבול זכר למתן תורה דהא הי' הזאה שהטביל אצבעו בדם ויזרוק על העם כדכתיב בפ' משפטים. וגם הי' הזאה אחת בטבילת האזוב במצרים על המזוזת ומשקוף ובזה היו מבערים המשחית וטומאה ונכנסי' בקדושה וא"כ דעיקר י"מ הוא משום מתן תורה אמר אפילו כולנו חכמים וכו':