וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ׃
נפתלי שבע רצון
אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע"ש מה ע"ש שפסח הק"בה על בתי ב"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש מה ע"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע"ש מה ע"ש שפסח הק"בה על בתי ב"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש מה ע"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
וע"פ הדברים האלה יהי' דברי ר"ג מובנים במ"ש כל מי שלא אמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור: דקשה בדבריו במ"ש פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' כסדר שהי' ול"זא פסח שהי' אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש הי' קיים ר"ל על הפסח שהי' אוכלין בזמן הבית שאז הי' נאכלין שלשתן יחד על אותו פסח לא קשה מידי הואיל והיה נאכלין * יחד לא שייך קדימה או איחור דמאן יימר דמצה קדים דלמא מרור קדים: אמנם מצה זו שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אנו אוכלין אותו ע"ש שלא הספיק וכו' מורה על חירות. מרור זה שאנו אוכלין עכשיו שאין לנו בית ע"ש וימררו שמורה על מירור ועבדות: עז"ק שהי' לנו לאכול תחילה מרור וא"חכ מצה שהרי המצה והמרור שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אסור לאכול שלשתן יחד ע"כ צריך לאכול כ"א בפני עצמו ע"ז יפול הקושיא פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' לי':
וכדי לישב זאת שאל תתמה על הדבר נגד זה מסיים התנא במתניתין ואמר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ולבאר זאת נקדים מ"ש הש"ך וז"ל מצה רומז על חירות אם יטיבו מעשיהם המה בני חורין ובאם לאו מרור: רצונו בזה שיהי' להם עוד מירור בארבעה מלכיות ובהיות כן אפשר לו מר דמ"הט מקדים קרא מצה למרור. אכן טעם זה הוא מספיק לאותו הדור שיצאו ממצרים הואיל ובצאתם משם הי' בני חורין ונגד זה הי' אכילת מצה לרמז על החירות וא"חכ מרור כדי לרמז להם שאם לא יטיבו * מעשיהם יהי' להם מירור בד"מ: אמנם הדור הזה אשר אנחנו בגלות של ארבעה מלכיות מהראוי הי' לנו להפך הסדר לאכול תחילה מרור הרומז על מירור הגלות שלנו שאנחנו בו וא"חכ מצה לרמז שאם יטיבו מעשיהם יהי' לנו חירות ע"י שיגאל השם אותנו מהם. אבל אם נאמר שבכל דור ודור חייב האדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לפ"ז צריכים אנחנו לעשות כמוהם להקדים המצה למרור:
ובהכי ניחא מ"ש בכל דור ודור וכו' שהתנא רוצה לישב דל"ת אמ"ש ר"ג פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי לי' ומה תאמר אלי דמ"ה צריך להקדים המצה למרור כמ"ש הש"ך עז"ק תינח לאותו הדור שיצאו ממצרים אבל אנחנו שאנו עכשיו בגלות אפכא מבעי' לי' לכ"א בכל דור ודור חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים א"כ צריכים אנו לעשות ג"כ כמוהם:
ומה שהוסיף רבא ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם ר"ל דלא סגי בהא אלא צריך שיאמר עוד ואותנו הוציא משם: כוונתו בזה משום שהי' מקום להשיב כמו שכתבתי לעיל תינח אם מצה מורה על חירות ניחא הכל מה שאנו מקדימין המצה למרור משום * שכל אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא משם אבל אם נאמר דמצה מורה על עבדות ר"ל שהי' זכר לפת שלא החמיץ שהאכילו אותו המצרים פת שלא החמיץ שקשה להתעכל כו' לפ"ז מצה ומרור שניהם מורים על עניין אחד על מירור ועבדות ולא שייך בזה קדימה או איחור דאיזה מהם שיקדים רשאי: ומ"הט אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם מזה יהי' נסתר זאת ומוכח דמצה מורה על חירות: דאי' בתפארת הגרשוני ע"פ וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשים עלה ומ"ט חלקים מתו במצרים וטעמא דמלתא משום שהי' מטמאים עצמן במצרים בע"ז במ"ט שע"ט ואילו שהו שם עוד רגע הי' באים לשער החמשים ומ"הט לא יכלו להתמהמה ודפ"חח: ובהכי ניחא מ"ש וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם כוונתו בזה אותנו בלבד הוציא משם אבל מ"ט חלקים מתו שם משום שטימאו עצמן בע"ז וע"כ לא הספיק בצקת להחמיץ מכח זה הוא הוכחה שטעם המצה משום שמורה על חירות:
אמר ר' גמליאל כל מי שלא ואמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור. פסח שהי' אוכלין אבותינו בזמן שבית המקדש הי' קיים ע"ש מה ע"ש שפסח הק"בה על בתי ב"י כו'. מצה זו * שאנו אוכלין ע"ש מה על שם שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש מה ע"ש וימררו את חייהם כו': דברים אילו המה בגמ' דפסחים וסיים שם במשנה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ובגמ' הוסיף רבא עוד ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו כמה דברים תמוהים איכא הכא ולא נאריך בהם:
וע"פ הדברים האלה יהי' דברי ר"ג מובנים במ"ש כל מי שלא אמר שלשה דברים אילו בפסח לא יצא ידי חובתו ואילו הן פסח מצה ומרור: דקשה בדבריו במ"ש פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' כסדר שהי' ול"זא פסח שהי' אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש הי' קיים ר"ל על הפסח שהי' אוכלין בזמן הבית שאז הי' נאכלין שלשתן יחד על אותו פסח לא קשה מידי הואיל והיה נאכלין * יחד לא שייך קדימה או איחור דמאן יימר דמצה קדים דלמא מרור קדים: אמנם מצה זו שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אנו אוכלין אותו ע"ש שלא הספיק וכו' מורה על חירות. מרור זה שאנו אוכלין עכשיו שאין לנו בית ע"ש וימררו שמורה על מירור ועבדות: עז"ק שהי' לנו לאכול תחילה מרור וא"חכ מצה שהרי המצה והמרור שאנו אוכלין עכשיו שאין הבית קיים אסור לאכול שלשתן יחד ע"כ צריך לאכול כ"א בפני עצמו ע"ז יפול הקושיא פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי' לי':
וכדי לישב זאת שאל תתמה על הדבר נגד זה מסיים התנא במתניתין ואמר בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: ולבאר זאת נקדים מ"ש הש"ך וז"ל מצה רומז על חירות אם יטיבו מעשיהם המה בני חורין ובאם לאו מרור: רצונו בזה שיהי' להם עוד מירור בארבעה מלכיות ובהיות כן אפשר לו מר דמ"הט מקדים קרא מצה למרור. אכן טעם זה הוא מספיק לאותו הדור שיצאו ממצרים הואיל ובצאתם משם הי' בני חורין ונגד זה הי' אכילת מצה לרמז על החירות וא"חכ מרור כדי לרמז להם שאם לא יטיבו * מעשיהם יהי' להם מירור בד"מ: אמנם הדור הזה אשר אנחנו בגלות של ארבעה מלכיות מהראוי הי' לנו להפך הסדר לאכול תחילה מרור הרומז על מירור הגלות שלנו שאנחנו בו וא"חכ מצה לרמז שאם יטיבו מעשיהם יהי' לנו חירות ע"י שיגאל השם אותנו מהם. אבל אם נאמר שבכל דור ודור חייב האדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים לפ"ז צריכים אנחנו לעשות כמוהם להקדים המצה למרור:
ובהכי ניחא מ"ש בכל דור ודור וכו' שהתנא רוצה לישב דל"ת אמ"ש ר"ג פסח מצה ומרור פסח מרור ומצה מבעי לי' ומה תאמר אלי דמ"ה צריך להקדים המצה למרור כמ"ש הש"ך עז"ק תינח לאותו הדור שיצאו ממצרים אבל אנחנו שאנו עכשיו בגלות אפכא מבעי' לי' לכ"א בכל דור ודור חייב אדם לראות כאילו הוא יצא ממצרים א"כ צריכים אנו לעשות ג"כ כמוהם:
ומה שהוסיף רבא ואמר וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם ר"ל דלא סגי בהא אלא צריך שיאמר עוד ואותנו הוציא משם: כוונתו בזה משום שהי' מקום להשיב כמו שכתבתי לעיל תינח אם מצה מורה על חירות ניחא הכל מה שאנו מקדימין המצה למרור משום * שכל אדם צריך לראות עצמו כאילו הוא יצא משם אבל אם נאמר דמצה מורה על עבדות ר"ל שהי' זכר לפת שלא החמיץ שהאכילו אותו המצרים פת שלא החמיץ שקשה להתעכל כו' לפ"ז מצה ומרור שניהם מורים על עניין אחד על מירור ועבדות ולא שייך בזה קדימה או איחור דאיזה מהם שיקדים רשאי: ומ"הט אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם מזה יהי' נסתר זאת ומוכח דמצה מורה על חירות: דאי' בתפארת הגרשוני ע"פ וחמשים עלו בני ישראל אחד מחמשים עלה ומ"ט חלקים מתו במצרים וטעמא דמלתא משום שהי' מטמאים עצמן במצרים בע"ז במ"ט שע"ט ואילו שהו שם עוד רגע הי' באים לשער החמשים ומ"הט לא יכלו להתמהמה ודפ"חח: ובהכי ניחא מ"ש וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם כוונתו בזה אותנו בלבד הוציא משם אבל מ"ט חלקים מתו שם משום שטימאו עצמן בע"ז וע"כ לא הספיק בצקת להחמיץ מכח זה הוא הוכחה שטעם המצה משום שמורה על חירות:
שבלי הלקט
ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם. זה מוסב על מה שאמרנו למעלה בתחילת ההגדה שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים כו' והיינו דאמר רבה צריך שיאמר ואותנו הוציא משם והוא בסוף תשובת הבן החכם לאחר פסוק עבדים היינו בפרשת ואתחנן כלומר הרי אנו בכלל כל הנסים שאילו לא יצאו הן עדיין היינו עבדים לפרעה במצרים:
מדרש בחדוש
לכאורה נראה שהראי' שהביא אינה ראיה, כי הוא אמר שצריך בכל דור ודור לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרי' וחיוב זה הוא אף עלינו העומדי' בגלות. ומביא ראיה מפסוק שאומר למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. שהוא מה שכבר היה. אמנם אפשר לומר כי הואיל וכל ימי היות ישראל על אדמתם היו אומרי' ואותנו הוציא משם והם לא יצאו בפועל. כמו כן אנו יש לנו לומר ואותנו הוציא. אך הנכון הוא כי אלו לא הוציא אז הקב"ה את אבותינו משם הרי אנו בנינו ובני בנינו משועבדים היינו שם. ועל כן חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרי'. וכוונתו ית' להוציאנו משם למען הביא אותנו דוקא לתת לנו בפרטות עם שאר כל ישראל את הארץ אשר נשבע לאבותינו. ועל כן לא אמר אשר נשבע לאבותינו לתת לנו דהוה משמע שהם דברי ישראל המחזיקי' בארץ בעת ההיא. אלא אמר לתת לנו וכו' כלומר נשבע לאבותינו לתת אותה להם ולנו בזמן אחד שהיא אחר התחיה. ואילו היינו עומדי' במצרי' מעט יותר לא היה מציאות שנוכל לרשת אותה כי נטמעים היינו בתוכם: