פְּסִילֵ֥י אֱלֹהֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֑שׁ לֹֽא־תַחְמֹד֩ כֶּ֨סֶף וְזָהָ֤ב עֲלֵיהֶם֙ וְלָקַחְתָּ֣ לָ֔ךְ פֶּ֚ן תִּוָּקֵ֣שׁ בּ֔וֹ כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃
מחוקקי יהודה; קרני אור
[א] בכסף וזהב שלקחו הי' צורות נעשות לשם ע"ז כנזמים וטבעות, ואע"פ שהם לא לקחום לעבדם אלא להתיכם וליהנות בכסף וזהב הנתכים, אעפי"כ לא רצה יעקב שיהנו בשום דבר שהי' ע"ז, וכ"ז להרחיק הע"ז מהם, וכן כתב מרע"ה בתורתו אח"כ, ואמר "לא תחמוד כסף וזהב עליהם" (דבר' ז כה) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (שם יג יז) (רד"ק) ורע"ס פי', אעפ"י שבטלום אותם עובדיהם, מ"מ הסירו אותם מקרבכם, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, יעקב ציוה להסיר אותם לטהרת הקדש:
דעת זקנים
וזכרת את כל הדרך. אדלעיל קאי כלו' אם יאמר לך לבך לחמוד כסף וזהב בטח בהקב"ה וזכור כל הדרך אשר הוליכך ולא הוצרכת לכסף וזהב:
תוספות יום טוב
הרי אלו מותרין. כתוב אחד אומר (דברים כ"ט) ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם עץ ואבן [כסף וזהב] אשר עמהם. משמע שהיו מקריבים עץ ואבן. וקרי ליה שקוצים. אלמא כל מה דמקריבים קמיה מתסר. וכתוב אחד אומר (שם ז') לא תחמוד כסף וזהב עליהם. אבל עץ ואבן לא כתיב. הא כיצד עמהם דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נוי אסור. שאינו של נוי מותר. אף עמהם דבר של נוי אסור. ושאינו של נוי מותר. אבל איפכא לא דא"כ לא יאמר עליהם. גמ':