פרשנות מצטטת על דברים טו:א

בהר סיני מה ענין שמיטה להר סיני וכו' אלא מה שמטה נאמרו וכו' עד וחזרו ונשנו בערבות מואב נ"ל שלמדנו ששאר הדברות נאמרו בסיני באם אינו ענין ודרשינן הכי דאם אינו עניין לשמיטה לומר שנאמרו כללותיה ודקדוקיה בסיני שהרי מדחזינן דלא נשנית בערבות מואב ש"מ שנאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני שהרי כל המצות נאמרו או בהר סיני או בערבות מואב. תנהו ענין לשאר המצות שאעפ"י שמצינו שנשנו בערבות מואב בסיני נאמר כללותיהו ודקדוקיהן. ואי קשיא לך א"כ למה נשנו בשביל דברים שנתחדשו בהם. עוד נוכל לומר שכל המצות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהו מסיני מדינא שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד יצא ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא והכי קאמר שמטת קרקעות בכלל היתה כשכלל בסוף הספר אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. ולמה יצא מן הכלל ופרט לה עליה בפני עצמה וכתב בה בהר סיני ללמד שנאמרו כללותיה ופרטותיה בסיני ולא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל שכל שאר המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני ואין להקשות שהרי נשנית דכתיב בפרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה משום דסבירא לן כרבנן שחולקים על ר' בפרק השולח דסבירא דבשמטות כספים בלבד דבר הכתוב ולא כר' דסבר דבשתי שמיטות הכתוב מדבר חדא שמיטת קרקע וחדא שמיטת כספים:

רש"י ד"ה ויהי מקץ, מסוף, וכל לשון קץ - סוף הוא. ע"כ. ואלו דברי מהרי"ק המובאים בהע' 1 בחומש תורת חיים: להורות כי גם לפעמים הקץ הראשון מהענין יקרא "קץ" כי הוא סופו מהקצה ההוא, כמו: "מקץ שבע שנים תעשה שמטה" (דברים טו, א) כי לפי פשוטו רצונו לומר בהתחלת השבע שנים. ואינם נראים כלל, כי הניחא כאשר יש יחידה קצובה - כי אז אפשר לדבר גם על הקץ הראשון, כמו בענין שביעית. אך מה שייך כאן לדבר על הקץ הראשון של שנתיים שאינן מוגדרות לשום דבר? (פ' מקץ תשנ"ה)

ויהי מקץ. פרש"י לשון סוף כתרגומו. ולכך הוצרך לפרש כן לפי שמצינו מקץ שהוא תחלה דכתיב בירמיה מקץ שבע שנים תשלחהו חפשי גבי עבד עברי. והתם תחלת שבע' קאמר דהא כתיב בתור' שש שנים יעבוד ותו לא. אבל מקץ שבע שנים תעש' שמטה אין להביא ראיה דהא איצטריך מקץ למימר דאין שביעית משמטת אלא בסופה כנ"ל

מתחילתו משמט - מתחילת השנה מיו"כ עבדים נפטרים ושדות חוזרות ועדיין לא עברו אלא מ"ט אבל שביעית אינה משמטת אלא בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים לסוף שבע שנים כל שנה שביעית במנין ס"א: