וְהָיָה֙ כִּֽי־יֹאמַ֣ר אֵלֶ֔יךָ לֹ֥א אֵצֵ֖א מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֤י אֲהֵֽבְךָ֙ וְאֶת־בֵּיתֶ֔ךָ כִּי־ט֥וֹב ל֖וֹ עִמָּֽךְ׃
גור אריה
חייב במזונות אשתו ובניו. אף על גב דכאן ליכא למילף רק אשתו, כתיב קרא אחריני (ויקרא כה, מא) "ויצא מעמך הוא ובניו", ודרשינן (קידושין כב.) גם כן דחייב במזונות בניו. ובגמרא פרק קמא דקדושין (כב.) עביד צריכותא, דאי אשמועינן אשה, הווה אמינא דוקא אשה דלאו בת מהדר אפתחיה היא, לכך חייב האדון במזונותיה. ואי אשמועינן בניו, הווה אמינא דווקא בניו דקטנים ואין יכולין לעשות מלאכה, אבל אשה לא, קא משמע לן. ואם תאמר, והרי הבעל גופיה אינו חייב במזונות אשתו ובניו מן התורה, דמזונות – רבנן תקנו לאשה, ומכל שכן בניו, ואין זה קשיא, דאף על גב דאם ירצה הבעל אין חייב במזונות, כיון שטוב הוא לו כאשר יש לבניו ולאשתו מזונות, וכתיב אצל עבד עברי (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך", לכך חייב האדון במזונותיהם:
נפתלי שבע רצון
ברכת המזון והזימון
כתב הזוהר הטעם שמזמנין שע"י הזמנה זו שאומר להם נברך על ידי זה מתישין הכח של הסטרא אחרא הגם שדברי הזוהר עמוס וכמוס ע"פ הסוד. אפשר לקרב הדבר ליתן טעם ע"פ הנגלה ע"פ מ"ש בפסחים זוגות קשה לסכנה שאם שתה שתי כוסות ויצא לחוץ סכנה הוא שיכול להיות ניזוק מן השדים. ואם שתה זוגות ויצא לחוץ אי שמע דאמר אנא ואתה הא תרי. לימא * אנא ואתון הא תלתא: נשמע מזה כשהם שנים יכול ליזוק וכשיש שלשה אין שליטה לס"טא: ואולי הטעם מאחר שהם מורכבים משני יסודות אש ורוח כידוע ע"כ יש להם שליטה ג"כ על הזוגות שהם שנים אבל לא בשלשה: וברכת הזימון ילפינן לי' מקרא גדלו לה' איתי ר"ל משום דמלת גדלו משמע שהוא אומר לשנים אתם שנים גדלו לה' איתי שאני אהי' השלישי והוי כאילו אומר אתון ואנא הא תלתא ול"פז אתי שפיר מ"ש שעל ידי הזימון מתישים הכח של הסטרא אחרא שאין להם שוב שליטה: ולבאר הנוסח של ברכת המזון: נקדים מ"ש חז"ל בברכות משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ: והא מלתא גופא צריכא טעמא:
יע"ד"ג דגיטין וז"ל אפילו למ"ד דס"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עימי ואיני זנך ה"מ בעבד כנעני דלא כתיב בי' כי טוב לו עמך אבל בעבד עברי * דכתיב בי' כי טוב לו עמך במאכל עמך במשתה לא: מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו: וכתבתי בליקוטים שלי שיש לא"וה דין עבד כנעני שיכול הרב לומר לו עשה עימי ואיני זנך ומה שהוא מפרנס אותם הוא מצד החסד ולא מצד החיוב. אמנם ישראל יש להם דין עבד עברי שנ' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ומאחר שיש להם דין עבד עברי מגיע להם מזונות מצד החיוב שנ' כי טוב לו עמך במאכל: ואי' במ"ר וז"ל דרך ארץ אדם קונה עבד כדי שיהי' העבד מאיר לו ונושא פנס לפניו ואני שניתי מנהגו של עולם מה שהי' מוטל על העבד לעשות לרבו אני עשיתי לעבדי שנ' וה' הולך לפניהם להאיר להם. דרך ארץ העבד טוען לרבו ואני שניתי כו' שנ' ואשא אתכם על כנפי נשרים: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע עשה אלהים ככה לעם הזה לשנות בשבילם מנהגו של עולם. ולפ"מ"ש מובן מאחר שיש על ישראל דין עבד עברי ע"י שא"ל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם * והקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו וא"כ כביכול נעשה עבד ע"י שקנה אדון לעצמו וע"כ בהכרח הי' שיהי' הכל בהפך שיהא הק"בה מאיר לנו גם שיהא הוא טוען אותנו כמו העבד שעושה לרבו כן. ובהכי ניחא ג"כ שהאכיל הק"בה להם המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו משום דגבי ע"ע כתיב כי טוב לו עמך במאכל שלאו תהא אתה אוכל פת חדש והוא פת קיבר ע"כ נתן להם הק"בה המן בכל יום ולא נתן להם פעם אחת בשנה משום דבעינן כי טוב לו עמך במאכל ודרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום ובעינן טוב לו עמך: אמנם מצינו ג"כ שקרא לישראל בנים כמ"ש בנים אתם לה' וכו' בני בכורי ישראל אשר מצד זה נשתנה הדין דק"יל האב אינו * חייב במזונות בנו חיוובא הוא דליכא הא מצוה איכא משום דעסקי בתורה. ול"פז אינו מגיע להם מזונות מצד החיוב רק מצד המצוה. ומ"כש שאינו מגיע לא"וה מזונות מצד החיוב שדין עבד כנעני יש להם. נמצא שאם יש להם תואר עבדים מגיע להם מצד החיוב אבל אם תואר בנים יש להם אינו מגיע להם מצד החיוב. וידוע מי שעובד מאהבה הוא נקרא בן למקום ומי שעובד מיראה נקרא עבד למקום: מי שמקיים המצות עשה נקרא עובד מאהבה. ומי שמקיים הלא תעשה נקרא עובד מיראה שירא לעבוד פן יענש:
וע"פ הערה זו יבואר מ"ש אומרים בסיום ברכת המזון יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כוונתו בזה לומר אותן העובדים את ה' מאהבה אותן קדושים יעבדו ה' מיראה דהיינו שיראו לקיים המצות ל"ת ואמר הטעם לזה כי אין מחסור ליראיו ר"ל לאותן יראים אי אפשר שיהי' להם שום מחסור מאחר שדין עבד עברי יש להם וכתיב גבי' כי טוב לו עמך במאכל וכו' אבל הכפירים רשו ורעבו ר"ל או"ה הכופרים בה' ולהם יש דין עבד כנעני שיכול הרב לומר עשה עימי ואיני זנך על כן המה רשו ורעבו דייקא ואמרו דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ר"ל אותן העובדים מאהבה ודורשים את ה' תמיד והמה במדרגת הבן גם להם לא יחסר כל טוב כמו לאותן העובדים מיראה. וכדי שלא תקשה א"כ מה איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה לכ"א הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דאי' בסוטה דפריך שם מאי איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה. ומשני שזה לאלף דור ר"ל העובד מיראה הק"בה נוצר לו חסד עד אלף דור ולא יותר. אבל העובד מאהבה הק"בה נוצר לו חסד עד שני אלפים דורות. ואי' במ' אין העולם מתקיים יותר משני אלפים דורות. נשמע מזה מי' שעובד מאהבה הק"בה נוצר לו חסד עד עולם דהיינו שני אלפים דורות שהרי אין העולם מתקיים יותר אבל העובד מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: ובהכי ניחא מ"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר"ל זה הוא הטובה כל"ס דעובד מאהבה כי לעולם הוא חסדו מש"אכ מיראה וזה הוא החילוק שבניהם. ול"זכ דוד במ"ש יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו ר"ל אותן יראי ה' העובדים מיראה יאמרו ויעידו על זה כי חסדו של הק"בה הוא לעולם שהרי להם אינו נוצר החסד רק לאלף דור:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין נוסח הברכה של בר"ה וז"ל בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד * וברחמים ר"ל דמה שהק"בה זן לכל העולם כולו. הן לישראל הן לא"וה הוא מצד החן והחסד והרחמים ולא מצד החוב דמה שהוא זן לא"וה שדין עבד כנעני יש להם ואינו מגיע להם מזונות מצד החיוב וה"ה מה שזן ישראל מאחר שתואר בנים יש להם אינו מגיע להם ג"כ רק מצד החסד והרחמים: וכדי של"ת הלא מצינו שקראם ג"כ בתואר עבדים א"כ מגיע מצד החיוב לכ"א הוא נותן לחם לכל בשר כל"ח. אי' בתענית שלשה מפתיחות בידו של הק"בה ואחד מהם הוא מפתח של פרנסה: וכתב הריף טעמו של דבר שאין הק"בה מוסרו למלאך ה"ט משום דמדתו של הק"בה וחנותי את אשר אחון ורחמתי וכו' אע"פי שאינו הגון ר"ל אף שאינו מגיע לו מצד מעשיו אע"פכ הק"בה נותן לו מצד הרחמי' ומצר החן והחנינה מש"אכ המלאך שלא הי' לו בכח ליתן לבלתי ראוי מצד מעשיו ומ"ה לא נמסר מפתח של פרנסה למלאך: מוכח מזה דמה שהק"בה זן זה הוא מצד הרחמי' והחסד דאי ס"ד שמגיע לנו מצד החיוב א"כ היה לו למסור המפתח למלאך: ול"כא הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו: ולפום ריהטא מלת הוא מיותר דה"לל נותן לחם לכל בשר אלא וודאי שבא להורות לנו מאחר שהוא נותן לחם ר"ל הוא בעצמו נותן לחם לכל בשר ולא מסרו למלאך מזה הוכחה שאינו מגיע מצד החיוב רק מצד החסד והרחמים זן הוא העולם: וכדי של"כ א"כ יהי' עובד מאהבה ועובד מיראה שוים לכ"א כי לעולם חסדו ר"ל שזה הוא החילוק שבניהם דעובד מאהבה לעולם חסדו אבל מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: וע"פז יובנו דברי חז"ל במ"ש ברכה ראשונה תיקן להם משה כשירד להם המן ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע תיקנו נוסח הזה: אמנם הוא הדבר אשר דברנו מאחר שירד להם מן מן השמים והוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו והק"בה נתן אותו לישראל מו"ל משום * דכתיב כי טוב לו עמך במאכל שלא יהא אוכל פת קיבר מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו ובהיות פן יש לחוש לשורש פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמור מעתה מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו א"כ מגיע לנו מזונות מצד החיוב ולא ירצה לברך את ה' על הטובה אשר נתן להם: וכדי להוציא דבר זה מלבם תיקן להם נוסח ברכת הזן לומר הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמי' ר"ל מצד החסד ומצד הרחמים הוא זן לכל העולם:
כתב הזוהר הטעם שמזמנין שע"י הזמנה זו שאומר להם נברך על ידי זה מתישין הכח של הסטרא אחרא הגם שדברי הזוהר עמוס וכמוס ע"פ הסוד. אפשר לקרב הדבר ליתן טעם ע"פ הנגלה ע"פ מ"ש בפסחים זוגות קשה לסכנה שאם שתה שתי כוסות ויצא לחוץ סכנה הוא שיכול להיות ניזוק מן השדים. ואם שתה זוגות ויצא לחוץ אי שמע דאמר אנא ואתה הא תרי. לימא * אנא ואתון הא תלתא: נשמע מזה כשהם שנים יכול ליזוק וכשיש שלשה אין שליטה לס"טא: ואולי הטעם מאחר שהם מורכבים משני יסודות אש ורוח כידוע ע"כ יש להם שליטה ג"כ על הזוגות שהם שנים אבל לא בשלשה: וברכת הזימון ילפינן לי' מקרא גדלו לה' איתי ר"ל משום דמלת גדלו משמע שהוא אומר לשנים אתם שנים גדלו לה' איתי שאני אהי' השלישי והוי כאילו אומר אתון ואנא הא תלתא ול"פז אתי שפיר מ"ש שעל ידי הזימון מתישים הכח של הסטרא אחרא שאין להם שוב שליטה: ולבאר הנוסח של ברכת המזון: נקדים מ"ש חז"ל בברכות משה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ: והא מלתא גופא צריכא טעמא:
יע"ד"ג דגיטין וז"ל אפילו למ"ד דס"ל יכול הרב לומר לעבד עשה עימי ואיני זנך ה"מ בעבד כנעני דלא כתיב בי' כי טוב לו עמך אבל בעבד עברי * דכתיב בי' כי טוב לו עמך במאכל עמך במשתה לא: מכאן אמרו הקונה עבד עברי כאילו קונה אדון לעצמו: וכתבתי בליקוטים שלי שיש לא"וה דין עבד כנעני שיכול הרב לומר לו עשה עימי ואיני זנך ומה שהוא מפרנס אותם הוא מצד החסד ולא מצד החיוב. אמנם ישראל יש להם דין עבד עברי שנ' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ומאחר שיש להם דין עבד עברי מגיע להם מזונות מצד החיוב שנ' כי טוב לו עמך במאכל: ואי' במ"ר וז"ל דרך ארץ אדם קונה עבד כדי שיהי' העבד מאיר לו ונושא פנס לפניו ואני שניתי מנהגו של עולם מה שהי' מוטל על העבד לעשות לרבו אני עשיתי לעבדי שנ' וה' הולך לפניהם להאיר להם. דרך ארץ העבד טוען לרבו ואני שניתי כו' שנ' ואשא אתכם על כנפי נשרים: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע עשה אלהים ככה לעם הזה לשנות בשבילם מנהגו של עולם. ולפ"מ"ש מובן מאחר שיש על ישראל דין עבד עברי ע"י שא"ל כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם * והקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו וא"כ כביכול נעשה עבד ע"י שקנה אדון לעצמו וע"כ בהכרח הי' שיהי' הכל בהפך שיהא הק"בה מאיר לנו גם שיהא הוא טוען אותנו כמו העבד שעושה לרבו כן. ובהכי ניחא ג"כ שהאכיל הק"בה להם המן שהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו משום דגבי ע"ע כתיב כי טוב לו עמך במאכל שלאו תהא אתה אוכל פת חדש והוא פת קיבר ע"כ נתן להם הק"בה המן בכל יום ולא נתן להם פעם אחת בשנה משום דבעינן כי טוב לו עמך במאכל ודרכו של מלך לאכול פת חמה בכל יום ובעינן טוב לו עמך: אמנם מצינו ג"כ שקרא לישראל בנים כמ"ש בנים אתם לה' וכו' בני בכורי ישראל אשר מצד זה נשתנה הדין דק"יל האב אינו * חייב במזונות בנו חיוובא הוא דליכא הא מצוה איכא משום דעסקי בתורה. ול"פז אינו מגיע להם מזונות מצד החיוב רק מצד המצוה. ומ"כש שאינו מגיע לא"וה מזונות מצד החיוב שדין עבד כנעני יש להם. נמצא שאם יש להם תואר עבדים מגיע להם מצד החיוב אבל אם תואר בנים יש להם אינו מגיע להם מצד החיוב. וידוע מי שעובד מאהבה הוא נקרא בן למקום ומי שעובד מיראה נקרא עבד למקום: מי שמקיים המצות עשה נקרא עובד מאהבה. ומי שמקיים הלא תעשה נקרא עובד מיראה שירא לעבוד פן יענש:
וע"פ הערה זו יבואר מ"ש אומרים בסיום ברכת המזון יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כוונתו בזה לומר אותן העובדים את ה' מאהבה אותן קדושים יעבדו ה' מיראה דהיינו שיראו לקיים המצות ל"ת ואמר הטעם לזה כי אין מחסור ליראיו ר"ל לאותן יראים אי אפשר שיהי' להם שום מחסור מאחר שדין עבד עברי יש להם וכתיב גבי' כי טוב לו עמך במאכל וכו' אבל הכפירים רשו ורעבו ר"ל או"ה הכופרים בה' ולהם יש דין עבד כנעני שיכול הרב לומר עשה עימי ואיני זנך על כן המה רשו ורעבו דייקא ואמרו דורשי ה' לא יחסרו כל טוב ר"ל אותן העובדים מאהבה ודורשים את ה' תמיד והמה במדרגת הבן גם להם לא יחסר כל טוב כמו לאותן העובדים מיראה. וכדי שלא תקשה א"כ מה איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה לכ"א הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו דאי' בסוטה דפריך שם מאי איכא בין העובד מאהבה לעובד מיראה. ומשני שזה לאלף דור ר"ל העובד מיראה הק"בה נוצר לו חסד עד אלף דור ולא יותר. אבל העובד מאהבה הק"בה נוצר לו חסד עד שני אלפים דורות. ואי' במ' אין העולם מתקיים יותר משני אלפים דורות. נשמע מזה מי' שעובד מאהבה הק"בה נוצר לו חסד עד עולם דהיינו שני אלפים דורות שהרי אין העולם מתקיים יותר אבל העובד מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: ובהכי ניחא מ"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו ר"ל זה הוא הטובה כל"ס דעובד מאהבה כי לעולם הוא חסדו מש"אכ מיראה וזה הוא החילוק שבניהם. ול"זכ דוד במ"ש יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו ר"ל אותן יראי ה' העובדים מיראה יאמרו ויעידו על זה כי חסדו של הק"בה הוא לעולם שהרי להם אינו נוצר החסד רק לאלף דור:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין נוסח הברכה של בר"ה וז"ל בא"י אמ"ה הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד * וברחמים ר"ל דמה שהק"בה זן לכל העולם כולו. הן לישראל הן לא"וה הוא מצד החן והחסד והרחמים ולא מצד החוב דמה שהוא זן לא"וה שדין עבד כנעני יש להם ואינו מגיע להם מזונות מצד החיוב וה"ה מה שזן ישראל מאחר שתואר בנים יש להם אינו מגיע להם ג"כ רק מצד החסד והרחמים: וכדי של"ת הלא מצינו שקראם ג"כ בתואר עבדים א"כ מגיע מצד החיוב לכ"א הוא נותן לחם לכל בשר כל"ח. אי' בתענית שלשה מפתיחות בידו של הק"בה ואחד מהם הוא מפתח של פרנסה: וכתב הריף טעמו של דבר שאין הק"בה מוסרו למלאך ה"ט משום דמדתו של הק"בה וחנותי את אשר אחון ורחמתי וכו' אע"פי שאינו הגון ר"ל אף שאינו מגיע לו מצד מעשיו אע"פכ הק"בה נותן לו מצד הרחמי' ומצר החן והחנינה מש"אכ המלאך שלא הי' לו בכח ליתן לבלתי ראוי מצד מעשיו ומ"ה לא נמסר מפתח של פרנסה למלאך: מוכח מזה דמה שהק"בה זן זה הוא מצד הרחמי' והחסד דאי ס"ד שמגיע לנו מצד החיוב א"כ היה לו למסור המפתח למלאך: ול"כא הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו: ולפום ריהטא מלת הוא מיותר דה"לל נותן לחם לכל בשר אלא וודאי שבא להורות לנו מאחר שהוא נותן לחם ר"ל הוא בעצמו נותן לחם לכל בשר ולא מסרו למלאך מזה הוכחה שאינו מגיע מצד החיוב רק מצד החסד והרחמים זן הוא העולם: וכדי של"כ א"כ יהי' עובד מאהבה ועובד מיראה שוים לכ"א כי לעולם חסדו ר"ל שזה הוא החילוק שבניהם דעובד מאהבה לעולם חסדו אבל מיראה אינו לעולם רק עד אלף דור: וע"פז יובנו דברי חז"ל במ"ש ברכה ראשונה תיקן להם משה כשירד להם המן ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע תיקנו נוסח הזה: אמנם הוא הדבר אשר דברנו מאחר שירד להם מן מן השמים והוא לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו והק"בה נתן אותו לישראל מו"ל משום * דכתיב כי טוב לו עמך במאכל שלא יהא אוכל פת קיבר מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו ובהיות פן יש לחוש לשורש פורה ראש ולענה והתברך בלבבו לאמור מעתה מוכרח הדבר שדין עבדים יש לנו א"כ מגיע לנו מזונות מצד החיוב ולא ירצה לברך את ה' על הטובה אשר נתן להם: וכדי להוציא דבר זה מלבם תיקן להם נוסח ברכת הזן לומר הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמי' ר"ל מצד החסד ומצד הרחמים הוא זן לכל העולם:
אבן עזרא
ואם אמר. כבר פירשוהו קדמונינו כי לא יהיה נרצע עד שיהיו בו כל אלה הדברים, עד כי אהבך ואת ביתך (דבר' טו טז):