פרשנות מצטטת על דברים טז:ב

9. פסח בא מן הצאן וכו'. וכ"ה בד ובכי"ל, ועיין מ"ש לעיל בסמוך. אבל בכי"ע לשיטתו: הפסח בא מן הצאן וכו'. וכן באו"ז ה' פסחים ריש סי' רכ"א, ח"ב נ"ד ע"א: הפסח בא מן הצאן וכו'. והלכה זו מבוארת במקרא (שמות י"ב, ה') בפסח מצרים, ולמדו להלן פ"ח הי"ט, ובמכילתא בא פ"ד, עמ' 13 (ובמקבילות), שאף בפסח דורות הדין כן. ואף שבמקרא (דברים ט"ז ב') נאמר: וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר, דרשוהו חז"ל בדרשות שונות, עיין במשנת מנחות פ"ז מ"ו, מכילתא הנ"ל, ספרי ראה פי' קכ"ט, עמ' 187, ירושלמי פ"ו ה"א, ל"ג ע"א, בבלי ע' ב'.

חיוב החגיגה לא אמור במפורש בתורה, אך הוא עולה בבירור מתוך הפסוקים העורכים את פרשת המועדים. כשהתורה עורכת את שלושת הרגלים היא מוסיפה תמיד את הלשון "חג": "וחגֹתם אֹתו חג לה' " (שמות יב יד; ויקרא כג מא); "שבעת ימים תחֹג" (דברים טז טו). הסוגיה בבבלי (י ע"ב) מוכיחה מפשוטם של המקראות שאין חג אלא זביחת קרבנות. בשמות ה א אמור: "שלח את עמי ויחֹגו לי במדבר", ובהמשך דבריו חוזר משה על דרישתו: "ונזבחה לה' אלֹהינו" (פסוק ג), ולהלן: "בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (י ט). שתי מסורות בספרות התלמודית מעידות על נוהג החגיגה מימי שמעיה ואבטליון. בברייתא בבבלי פסחים נאמר כי היה ויכוח בין יהודה בן דורתאי וחכמים אם חגיגה הבאה עם הפסח דוחה את השבת. לדעתו של יהודה בן דורתאי החגיגה דוחה את השבת כשם שהפסח דוחה את השבת: "תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת" (ע ע"ב). מתוך הדברים משתמע כי אנו נמצאים בימים הסמוכים לימי שמעיה ואבטליון, ויהודה בן דורתאי תמה על שני גדולי הדור אשר, כפי המשמע, כבר אינם בחיים אך מסתמכים על דבריהם ומזכירים את הוראתם¹⁶ראו הדיון בפירושנו לפסחים פ"ו מ"ג. . מימים קדומים אלו בתולדות ההלכה אף המסורת על הלל שבירושלמי פסחים: "על זה עלה הלל מבבל. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב) וכתוב אחר אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמות יב ה), הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה... ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה" (פ"ו ה"א, לג סע"א). על פי הירושלמי הייתה, אפוא, הלכה מקובלת בארץ ישראל על החגיגה שבאה מן הצאן ומן הבקר, בניגוד לפסח שאינו בא אלא מן הצאן. עם זאת, אפשר שזו רק ראייתו המאוחרת של התלמוד שבא לעמעם את המהפכה שיזם הלל ולראותה כדרשה רגילה. עסקנו בהרחבה בנושא זה בנספח למסכת פסחים וראינו כי כל אחת מהמסורות שבידינו מדגישה מרכיב אחר: לימוד תורה, חשיבות השמועה והציטוט, היכולת לדרוש וכו'.

והוי יודע בפסחים דף ע׳: אמר רב מאי טעמא דבן דורתאי (דאמר חגיגה דוחה שבת דכתיב (דברים ט״ז ב) וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח אמר רב אשי ואכן טעמא דפרושים (וכי לכך הוצרכנו לדרוש המקראות אחר טעמי המבדילים מן החכמים. רש״י) ניקו ונפרו׳ אלא קרא לכדרב נחמן הוא דאתא דאמר ר״נ אמר רבה בר אבוה מניין למותר הפסח (בין שהפרישו פסחו ואבד ונתכפר באחר ואח״כ נמצא זה בין שהפריש מעות לפסחו וחלה קדושת וכו׳ שקרב שלמים במועד או לאחר הרגל. רש״י) שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח צאן ובקר וכי פסח מן הבקר הוא בא והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר (היינו שלמים שכשירין לבא מכל צאן ומכל בקר זכר ונקבה. רש״י) אמור מעתה נוכל לומר דגם אונקלוס ס״ל כרב נחמן דמלת ובקר קאי אמותר פסח שקרב שלמים ולכן כתב וְנִכְסַת קוּדְשַׁיָּא:

פסח ומילה מצות עשה - פסח דכתיב (דברים ט״ז:ב׳) וזבחת פסח ומילה (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול וגו' וכרת בהו כדאמרן. ובהני אית בהו חייבי מיתות ב"ד כגון העובד עבודת כוכבים והמחלל את השבת ואפ"ה חייבי כריתות הן במזיד בלא התראה ואי אתרו בהן יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה כדאמרן ברישא ואי לא אתרו בהו מידי מיתת ב"ד יצאו מידי כרת לא יצאו וכרת הוא שמת בלא בנים: