שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת׃
העמק שאלה
למימני שבעה שבועי. לשון זה ישנו בה"ג ג"כ. ולכאורה הכוונה למספר שבועות שמחוייבים לומר היום כך וכך שבועות. ונקטי רבותינו רישא דפרשה וספרתם לכם שבע שבתות תמימות תהיינה. אבל א"א לומר כן. שהרי אכתי לא ביאר לן רבינו אם צריך למימני כלל שבועי. ולהלן הביא הא דאביי ומחלוקת אמוראי בתראי בזה. ותו הא דקאמר בסמוך וצריכינן למימני מאורתא דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ למספר הימים קאי שבזה נעשו תמימות כשמונה מבערב. והוויין לילה ויום בתוך הספירה. משא"כ מספר השבועות אין נפקותא בתמימותן אם מתחיל מבערב או ביום. מש"ה בא' הרי"ף שלהי מס' פסחים והעתיק לשון רבינו ובה"ג והוסיף מדיליה כדי לבאר לשון רבותיו ז"ל וכתב ומיחייבין למימני יומי דשבעה שבועי. הרי ביאר דכוונת רבינו ובה"ג דשבעה שבועי צריך לספור הימים. ואח"כ הביא הא דאביי ואינך אמוראי במנין השבועות. ולמדונו רבותינו דפי' שבע שבתות. ג"כ הפי' דשבע שבתות צריך לספור. והדר מפרש קרא תספרו חמשים יום. דשבע שבתות מצוה לספור יומי. אבל ספירת השבועות לאו מהאי פרשה נ"ל אלא מדכתיב בפ' ראה שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. וכתיב כאן שני פעמים ספירה. דרשו שספירה שנייה פירושו יומי דשבעה שבועות וכמבואר במנחות ד' ס"ו ובת"כ יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור ת"ל מהחל חרמש בקמה תחל לספור. והרי מנין שבועי א"א אלא בכלות השבוע הראשונה ולא תיכף אחר הקצירה אלא ע"כ במנין דיומי מיירי קרא. אבל ספירה הראשונה דהאי קרא במנין שבועי מיירי. וכ"ז שכתבתי מדוייק בלשון הגמרא חגיגה ד' י"ז ב' מצוה למימני יומי דכתיב תספרו חמשים יום ומצוה למימני שבועי דכתיב שבעה שבועות תספר לך. הרי שלא למד מנין דשבועי מדכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה דפ' אמור. אלא מיתור קרא דפ' ראה. והיינו משום דמשמעות שבע שבתות במשך שבע שבתות. ולכאורה מוכח להיפך בסוגיא דמנחות שם בהא שהוכיח ריב"ז דפי' ממחרת השבת שהוא מחרת יו"ט ולא שבת בראשית. מדכתוב א' אומר תספרו חמשים יום וכתוב א' אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביו"ט שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת. וקאמר רבא דאית ליה פירכא ודילמא כדאביי דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. משמע דאביי ורבא מפרשי שבע שבתות למנין שבועי. ולא כדיוק לשון גמ' חגיגה הנ"ל. אבל כד דייקת לא לזה כיונה סוגיא דמנחות. דבלא זה אינו מובן קושיית ריב"ז דלפי פירוש רש"י בהא דריב"ז דחמשים יום משמע ימים ולא שבועות וכתוב א' אומר שבועות. ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות בא' בשבת ומסיימות בשבת עכ"ל. ומאי קושיא הא כך היא דעתן של צדוקים שיתחיל מנין החמשים יום מא' בשבת. וא"כ תרווייהו קראי אמת. ואדרבה ברומי' זו מתחזק דעתן. דהכתוב ממחרת השבת היה מקום לפרש מחרת יו"ט מש"ה כתיב שבע שבתות. ותו היאך משמע שבוע מתחלת השבוע. הא כתב מלא שבוע זאת ופירושו מיום הנשואין. ה"נ משמעו מיום התחלת הספירה שהוא ממחרת יו"ט ואז מתחלת השבוע. אלא כך הענין. דמשמעות וספרתם לכם ממחרת השבת. אינו דוקא ספירה בפה. אלא כמו וספרה לה דזבה דפירושו בלב היינו שצריכ' להמתין שבעה ימים כמו שהוכיחו התוס' שם ובכתובות דף ע"ב. ה"נ היינו מפרשים האי וספרתם לכם. לאו דצריך לספור בפה אלא שיספרו סך ימים אלו במחשבה. היינו שצריכים להמתין סך ימים אלו ולקדש עצרת. והא דדרשינן מלכם ספירה לכל א' וא'. אפשר לפרש דאשמעינן קרא דא"צ יו"ט של עצרת לקדוש ב"ד כמו שאר מועדות. אלא כל יחיד יספור לעצמו ויקדש עצרת. משא"כ ביובל דכתיב וספרת לך דפירושו ב"ד. אין יחיד מקדש יובל לעצמו. אלא ע"פ ב"ד שהם מקדשים יובל בכל א"י. וכן ממש"כ תמימות תהיינה אין ראיה דאפשר לפרש כמש"כ המג"א סי' תצ"ד שאין מקדשין בעצרת עד צה"כ משום דבעינן תמימות. וע' מש"כ סי' קס"ז שיש לזה עוד הוכחה. והנה ריב"ז מפרש קרא תספרו חמשים יום ג"כ בלי מנין בפה. אלא ספירה בלב ממחרת השבת תספרו חמשים יום ולקדש עצרת. כמו ספירה שבזבה וכמ"ש. ואל תתמה שהרי בזה הברייתא אי' עוד ר"י בר"י אומר ה"ה אומר תספרו חמשים יום כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום וא"ת ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד חמשים ושנים כו' ולכאורה קשה הא לעולם לא יהיה נמנה אלא חמשים יום. ואינך יומי מיו"ט של פסח עד אחר שבת בראשית אין מונין כלל. וע' פרש"י שכ' בזה"ל לפי החשבון של אשתקד שהתחילו למנות מיום שני יהא עכשיו נ"א כו' אבל עדיין אינו מובן כ"כ מנלן שיש לנו לשום לב על אשתקד. ודילמא הכתוב אומר שבכל שנה יש למנות חמשים יום ממחרת שבת שבתוך הפסח ולא יותר. אלא ה"פ דתספרו משמעו כפשוטו ספירה בלב כמו וספרה לה וכמש"כ. וא"כ אם חל פסח בע"ש ה"ז סופר בע"כ בלב חמשים ואחד יום שהוא יום שלפני שבת ואח"כ חמשים יום. והיינו שדקדק ר"י בר"י ואמר כל ספירות שאתה סופר כו' פי' אפי' ספירות שבלב לא יהא אלא חמשים יום. דודאי אע"ג דבאמת למדנו מהאי קרא שצריך למנות בפה מנין דיומי כמו שיבואר. היינו מיתורא. אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמיירי בספירה שבלב ג"כ. ומעתה כיון דריב"ז מפרש קרא דתספרו חמשים יום היינו ספירה שבלב. א"כ שפיר הקשה ריב"ז מאי צריך קרא דחמשים יום לפרש הא דכתב וספרתם לכם כמה לספור. הא כבר כתיב שבע שבתות. היינו חמשים יום. ושני כתובים לספירה שבלב למ"ל. אלא ע"כ ה"ק קרא דבזמן שבא אחר שבת בראשית אז המה שבע שבתות שלימות ממש. מיום א' עד יום א'. משא"כ אי חל בתוך השבוע המה מ"ט יום. אבל אי לא הוי כתוב אלא חמשים יום ה"א דהתחלת הספירה הוא ממחרת שבת בראשית. מש"ה כתוב שבע שבתות ומיותר חמשים יום. ללמדינו דשבתות היינו שלימות ממש. וחמשים יום הוא מאמצע השבוע. וא"כ מוכח דלא כדעת הצדוקין ודחי רבא שפיר דילמא לא בא קרא דתספרו חמשים יום אלא לכדאביי דבעינן למימני יומי בפה. ומשום דכתב שבע שבתות מיותר האי תספרו חמשים יום למדנו מצות מנין בפה אבל אי לא הוי כתיב תספרו חמשים יום לא למדנו מצות ספירה בפה וה"א דבספירה שבלב סגי. וא"כ קרא דתספרו חמשים יום אינו מיותר. וכן ביובל דנסתפקו התוס' ורמב"ן בפי' התורה פ' אמור אי מצוה למנות בפה. והרמב"ם בסה"מ מ"ע ק"מ החליט הכי למנות השנים והשמיטות כמו בעומר. היינו ג"כ מיתורא דקראי מדריש בת"כ הכי' ע"ש. ומעתה לפי מה שביארנו הך סוגיא דמנחות. א"כ הך סוגיא לא מיירי כלל ממנין שבועי. ולא הביא הא דאביי אלא דמצוה למנות בפה. וא"כ נוכל לומר כמ"ש דשבע שבתות תמימות תהיינה משמעו דמשך שבעה שבועות תספרו. והמנין הוא ביומי. ומנין דשבועי לא למדנו מהאי פרשה אלא מפרשת ראה. וכלשון הגמרא בחגיגה וכ"ה בסה"מ להרמב"ם מ"ע קס"א ובס' החינוך סי' ש"ו. והנה בס' שבולי הלקט סי' ע"ג כ' בשם תשובת הגאונים דמאן דאשתלי ולא בריך לילה הראשון מברך בליל יום שני ואומר דאתמול הוי חד בעומרא ויומא דין תרין בעומרא ואי משום תמימות בשבועי הוא דאתמר כו'. הרי דס"ל דקרא דשבע שבתות תמימות במנין שבועות מיירי דלא כדברינו. והכי משמע לשון רבינו ירוחם נתיב רביעי שכ' בזה"ל ונראה לן משום דכתיב ז' שבועות תספר לך וגו' וכתיב נמי מיום הביאכם את עומר וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה נמצא שלא נכתבה ספירת שבועות כי אם גבי העומר אבל ספירת הימים לא כתב גבי עומר נמצא דספירת הימים הוא מה"ת אפי' בזה"ז וספירת השבועות בזמן דאיכא עומר כו' ע"ש שהאריך. הרי דמפרש שבע שבתות למנין שבועי ולדידהו צ"ל הא דקאמר במנחות שם יכול יקצור ויספור ויביא ביום ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב והרי מנין שבועות אינו מתחיל למנות מערב. וע"כ במנין ימים קא מיירי. צ"ל לדעת הגאוני' שאינם אלא אסמכתא ומדרבנן שכמו שהוא בשבועות ה"ה ביומי. אבל דעת בה"ג ושארי פוסקים דס"ל דתמימות דיומי לעיכובא. מבואר דמפרשי כמש"כ דשבע שבתות אינו אלא משך השבועות תספרו יומי. ובעיקר מש"כ רבינו ירוחם בזה מבואר דעת כל הפוסקים להיפך. וע' בסה"מ להרמב"ם שם שכ' בפי' וכמו שמצות מנין השנים והשמיטות מצוה אחת כמו שביארנו כן ספירת העומר מצוה אחת וכן מנה אותה כל מי שקדמנו מצוה אחת ועל יטעך אמרם מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהם שתי מצות וכו' והראיה הברורה ע"ז היותינו מונים ג"כ בכל לילה שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים ואילו היה השבועות מצוה בפ"ע לא היינו מסדרין מניינה אלא בלילי השבועות והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר אלא אין הדברים כן כו' עכ"ל. מבואר בכ"ז להיפך מרבינו ירוחם ז"ל שהאריך שם בטעם הברכה והמנין לפי דרכו. וממוצא דברי הרמב"ם ז"ל למדנו דמנין שבועי אינו אלא חלק מהמצוה. ואי אפשר למנותם בלי יומי. ומש"כ המג"א בסי' תפ"ט סק"ד בשם הטור דאם מנה שבועות לבד נמי יצא. אין הפירוש כמשמעו דאם מנה שבועות בלא ימים דיצא. דהא ליתא כן בטור אלא הפי' כמבואר בחק יעקב שם דאם מנה ביום ח' היום שבוע אחד ויום אחד אף דלא הזכיר הימים בכללן מ"מ יצא. אבל אם מנה ביום ז' היום שבוע א' ולא הזכיר ימים כלל לא יצא. וזה ברור:
הון עשיר
שבוע. כתב התי"ט שהוא לשון זכר, והביא ראיה מרש"י ז"ל (בראשית כט, כז) שפירש שבוע זאת שבוע של זאת. ולא ידעתי מה ראיה היא זאת, שרש"י ז"ל הוכרח לפרש כך, משום דשבוע הוא סמוך להיות אותה השין נקודה שבא. ועוד מה שאמר שבריבוי בא בסימן הנקבות שבועות, אף לזה אין ראיה ברורה, שהרי מצינו בדניאל סימן י' כמה פעמים שבועים, ובתורה עצמה מצינו שבעה שבועות (דברים טז, ט), דשבעה הוא שם מספר הזכר. ובשנים מצינו שבע שנים (בראשית ה, ז. ועוד) שהוא שם מספר הנקבה, וכן בכל התורה, כשמם היחיד שהוא בסימן הא נקבה. ולע"ד אלו השנים באים לרמוז שרשם העליון, ע"ד שכתבתי בפ' כ"ו דכלים משנה ב' ד"ה משום שלשה ע"ש:
ברטנורא
מפני הצדוקים וביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב. אלא במוצאי שבת, דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית משמע, ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת, היינו ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל בחול בין בשבת. וכן מצינו בספר יהושע (ה׳ י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי, והרי נאמר בתורה (שם) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, ומאחר שתלה היתר החדש במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח הוא המתיר את החדש ובו קוצרים העומר בין שחל יום טוב ראשון של פסח בחול בין שחל להיות בשבת. ולפיכך הקוצרים מגביהין קולם כדי שישמעו הבייתוסים ולהוציא מלבן. וקוצרים העומר בלילה ולא ביום, דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וגו׳ שבע שבתות תמימות תהיינה, וא״א להיות תמימות אלא אם כן מתחיל למנות מתחלת הלילה, שהרי הלילה תחלת היום הוא, והרי הוא אומר (דברים ט״ז:ט׳) מהחל חרמש בקמה תחל לספור, אלמא הקצירה בלילה הוא בשעה שמתחיל למנות: