שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָ֖ה רֵיקָֽם׃
ברטנורא
הכל חייבין בראיה. במצות יראה כל זכורך, שצריך להתראות בעזרה ברגל. והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו:
ברית משה
גרסינן (א) בחגיגה תניא ריה"ג אומר כו'. ונ"ל בס"ד דמשו"ה כתב רבינו ז"ל גרסינן כיון דבספרי סוף פ' ראה אי' בריי' זו בלשון זה ריה"ג אומר ג' מצות נוהגות ברגל ואלו הם חגיגה וראיי' ושמחה כו' עי"ש וגם בפסיקתא זוטרתא שם חשב חגיגה קודם ואח"כ ראיי' ושמחה אבל בתוספתא פ"ק דחגיגה איתא ברייתא זו כסדר שאי' בגמ' שלפנינו מקודם ראיי' ואח"כ חגיגה ושמחה אלא בתוספתא ליתא ריה"ג אבל לרבינו הי' הגירסא גם בתוס' ריה"ג וא"כ צ"ל דבריי' דגמ' היא הברייתא דתוספתא וע"כ כתב רבינו גרסינן כוונתו דבהברייתא דגמ' גרסינן כהסדר שאיתא בתוספתא ולא כהסדר שאי' בספרי, ומ"ש רבינו והשמחה נוהגת באנשים ובנשים כו' כל זה מהברייתא הנ"ל וגם הרמב"ם ז"ל הל' חגיגה פ"א הל"א כתב ונשים חייבות במצוה זו אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו דאינן חייבות בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה ועי' רש"י ותו' ר"ה דף ו' ע"ב ובקידושין דף ל"ד ע"ב ד"ה אשה וגם בכ"מ שם מה שהמליץ בעד הרמב"ם ותראה כי דבריו צריכים ביאור וגם המבי"ט בספר מקרא קדש תפס עליו אבל כבר כתב אריכות בזה הלחם יהודא על הרמב"ם שם ומברר הכל יפה עי"ש. ומ"ש רבינו שלשה מצות אלו הם כתובים בסוף פר' ראה כו' גם בקיצור הסמ"ג שלו הביא את הפסוקים דפרשת ראה אע"ג דמצות חגיגה ומצות ראייה נכפלו מכבר בפרשת משפטים פכ"ג פי"ד אפ"ה לא הביא משם כיון דבפ' ראה איתא הפסוקים של הג' מ"ע אבל ברמזיו הביא את הפסוקים דפרשת משפטים כיון דרצה לרמז דמ"ע הללו נכפלו וגם הבה"ג ז"ל סי' הנ"ל מ"ע ג' מנה את המ"ע הללו וכן מנאו ז"ל הסה"מ מ"ע נ"ב נ"ג נ"ד היראים סי' קכ"ו ת"ג ת"ד החינוך האה"מ המצה"ש ומהר"ש מצ' פ"ח תפ"ח תפ"ט הזה"ר מ"ע ל"ח אות כ"ח ומ"ע קנ"ב אות נ"ה הפוע"צ מ"ע ל"ו ר"א ר"ב הכ"ת מ"ע נ"ו נ"ז נ"ח העי"מ מצ' פ"ט תפ"ח תפ"ט הדה"מ שער א' פע"ב ע"ג ובשער ד' חלק עשין פרק כ' המעיי"ח דף ל"ג ע"ב אות מ"ג עי' בכל המקומות שרשמתי ותראה שהחינוך וכל המוני על הסדר התורה סמכו את המ"ע דחגיגה להפסוק דפר' משפטים שהוא קודם וא"כ מדוע לא סמכו גם את המ"ע דראייה לשם ואפשר כיון דבפרשת משפטים כתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ד' ולא כתיב בחג המצות ובחג השבועו' ובחג הסכות ואיכא למטעי דבכל עת שירצה יראה ג' פעמים בשנה כמ"ש המכילתא סוף פ' משפטים ע"כ סמכו לפ' ראה דאיתא הג' זמנים בפי' כמובן. ומ"ש רבינו וכן בעצרת כתיב ושמחת אבל לא בפסח כו' כ"כ גם היראי' סי' קכ"ו וגם כתב דילפי' שמחה דפסח בגז"ש דט"ו ט"ו מחג הסכות אבל בסי' קכ"ז כתב דילפינן מהיקישא דר' יונא שבועות ד"י ע"א אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדי' כולן זה לזה ועי' במהר"ם שיק מצ' תפ"ח מ"ש בזה וגם עי' בתו' עה"ת סוף פרשת ראה שכ' טעם לשבח דמדוע לא כתיב בפסח שמחה כלל ובשבועות לא כתיב אלא חדא שמחה ובסכות כתיב שלש שמחות גם הר' בחיי שם פרשה ט"ז פי"ד כתב טעמים לזה עי"ש:
עץ יוסף
אלא אינו מדבר אלא מפעמי רגלים. רצה לומר שדרש פעמי על פעמי רגלים דכתיב בהו (דברים טז, טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, ויהיה מה יפו פעמיך שהם שלש פעמים בשנה, ויהיה בנעלים מלשון עולים כלומר בזמן שעולים בפעמי הרגלים, או הכוונה דכל מי שאין רגלו יפה אינו עולה לרגל כדדרשו בגמרא (חגיגה ד, א) פרט לחיגר, לכן אמר הכתוב מה יפו פעמיך רצה לומר רגליך בשעה שאתה עולה לרגל. ותלה נאותן שהולכין בנעלים דכל הולך יחף הולך בצער כמו שכתוב (ירמיה ב, כה) מנעי רגלך מיחף, אבל הולכי רגלים הלכו בשמחה בקרבנותיהם של שמחה, כן כתב המהרש"א (חגיגה ג, א). אולם אין זה מההקיש המתהפך מהיפך להיפך, כי אף שהאמת שההולך יחף הולך בצער, עדיין אין ההולך בנעלים מתואר ביפה, ולכך התרגום הוסיף ואמר בסנדלים דססגונ"א כו' כלומר הנעל הסתמיי יכול הוא שיהיה מן העץ והעור הפשוטיי ולא נופל בו היפוי המשובח עד שנאמר מה יפו פעמיך, אין זה רק שרומז לססגוונא: