פרשנות מצטטת על דברים ט:ב

וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם כמו הוא יכניעם והוא ישמידם יכניעם ענין שפלות מן הראית כי נכנע אחאב מלפני (מלכים א כא כט) או אז יכנע לבבם הערל (ויקרא כו מא) וכן כלם והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו' וכל מלכי הכנעני וגו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל ויתכן כי הוא ישמידם ירמוז אל גוים גדולים ועצומים ויכניעם אל בני ענקים כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות כמו שאמר (שם יא כא) ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע כלומר בעריהם וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י):

והנני יוסיף להפליא הפלא ופלא בדברי הה"ר יהודה ן' שושן ז"ל שהק' לדבר ולומר על א' מהמפרשי' אשר פירש תיבת להשמיד להעביר' על דת, ירצה לפרש דברי הגמ' (מגילה פ"ק) הפך פי' רש"י ז"ל אביהם של ישראל, ועתה שמע דבריו, ולבך תשית לדעתו המיוסד על דברי חכמנו ז"ל וז"ל החכ' הנז'. ולא כדברי המפלפל ומפרש להשמיד לעשותם מומרי' מדתם להעתיק' אל דת המלכות, כי אם יסכימו בזה מעתה מרדכי יכרע וישתחוה, ואם לא יסכימו בזה הרי נהרגים מפני שעוברים מצות המלך לא על חנם, וכמו שקרה לנו בגלותנו פעמים לא יספרו מרוב, ולפי דרכו זה פי' להרוג ולאבד אם לא יחפצו בגזרת המרת דתם ועשה סמוכות לפי' זה ממה שאז"ל ששמח מאד בנפול גורלו בחדש שמת אבי התורה כי הוא זמן מוכן לבטל תורתו, ואין זה נוח לי כלל לא מן הענין בעצמו ולא מלשון הכתוב הלא רבים מעמי הארץ מתיהדים ואין דובר דבר והוא היה חפץ לעקור דתם הנה כל אומה ואומה היו לה' אמונות מיוחדות וכל אחת תעמוד בשלה, וגם נבוכדנצר בצלמו לא כיון להעבירם מחקי הדת כי לכבודו נתכוון כי להיותו הוא רישא דדהבא עבד צלם רב כי בהשתחויתם אל הצלם הם כמשתחוים לו, וכן דריוש במנוע התפלה שלשים יום בעצת יועציו לכבודו כיון לא להעבירם על דת, ולשון להשמיד מה לו עם שהמיר דתו שהוא לשון התנכרות אלא שהבליעו עין שבסופו כמו שנהגו בתריסר ותליסר וארביסר, אבל עיקר הפי' שהוא הרחיב בביאור לאבדם שהוא על ההמרה והרג, וזה הלשון נהוג בכליון הכעס כלשון (דברים ט' ב') ובאהרן התאנף ה' להשמידו ואשמיד פריו, השמדתי את האמורי לא נמלט אחד מהם מענין הפסד וכליון ע"כ, וכאשר הגיע לחלק המאמרים כתב ז"ל, במאמר ליהודים היתה אורה, רב יהודה אמר אורה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ו' כ"ג) ותורה אור, ושמחה זה י"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך, וששון זו מילה. וכן הוא אומר (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך, ויקר אלו תפלין שנאמר (דברים כ"ח י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא ר' אליעזרהגדול אומר אלו תפילין שבראש ופרש"י אורה זו תורה שגזר עליה' המן שלא יעסקו בתורה שמחה זה י"ט קיימו עליה' ימי' טובי' וששון זו מילה על כל אלה גזר אמרתך זו מילה שנתנה באמירה ולא בדבור. ויאמר אלהי' אל אברה' וגו' ומצינו ששמח דוד עליה ואמר שירה (תהלי' י"ב ב') למנצח על השמינית כשהיה במרחץ וראה את עצמו ערום בלא תורה בלא מצות בלא תפילין כיון שנסתכל במילה שמח, במסכת מנחות, וכתב הה"ר יהודה הנז' כן פרש"י ז"ל ותמוה לי מילתא אימת ביטל מהם תורה ומילה וי"ט ותפלין כי לא נזכר ולא נרמז כלל, והנהו תלתא דרדקי מבי מדרשא נפקי, והלכות קמיצה ילפי כולהו רבנן מיניה, ואיה פה עת גזרתו על כל אלה ומעת שדבר עם המלך על ישראל עד עת תלייתו לא עברו ג' ימי' ואז אמר ודתיהם שונות. והספרי' אשר נכתב בהם להשמיד להרוג ולאבד לא שייך בהו ביטול תורה ומצות אעפ"י שיש מי שפי' כן. והנ"ל ברור כי בראות ישראל עוצם ההשגחה שיצאו לאור גדול החזיקו את ידם בתורה הנקראת אור, וחלף אבלם ויגונם בי"ט של פסח, הנה עתה קבלו עליה' שמחת חגיה' והפך יגונם ואנחתם בכרתם ברית מילה במר לבבם קרוב לבא עתם, חזרו לקדמות ששונם והגדילו לעשות כי בדם בריתם שולחו אסיריה' מבור, גם תפלין שבראש שנאמר עליה' למען ירבו ימיכ' והם נגלים ונראין, הנה עתה בראות' שקצרו ימיה' רפו ידיה' מהגלות נגלות בהם להתיקר בהם כי גלה כבוד'. וכשראו הנס היה להם יקר תפארת התפלין כי הנה כל האומות מתיראות מהם כאומרו ויראו ממך. הלא תראה כי רב כד הוה בדח טובא אמר תפלין קא מנחנא, וכן רבא עכ"ל, וראשונה יש להפלא על מה שכתב אימתי בטל מהם וכו', כי לא נזכר ולא נרמז כלל, כי הנה נזכר ונעשה בפסוק זה דמדקאמר ליהודי' היתה אורה משמע שעד עתה לא היה, והנה רב יוסף תרג' ליה, דאי אתיהיב רשותא למיעסק באורייתא, ומה שהקשה והנהו תלתא דרדקי מבי מדרשא נפקי, והלכות קמיצה ילפי רבנן מניה, מאי קושיא והרי יוונים גזרו על שבת ר"ח ומילה ועם בני ישראל הסתכנו לקיימם כמדובר במגלת אננויוכוס, ור' עקיבא היה מקהיל קהלות ועוסק בתורה ברבי' בזמן ההמרה ופפוס בן יהודה קבל עליו ולסוף נתפשו שניה' ומ"ש הלא רבי' מעמי הארץ מתיהדי' ואין דובר דבר וכו' אין מזה תפישה כלל, וזה עה"ד שאומר, הן אמת ימי' עמדתי מרעיד על הדבר הזה ביען המתיהדים כפי הנראה היו מזרע עמלק אשר מפני חרבות נדדו מדתם וכמו שאמר כי נפל פחד היהודי' עליה' כי נפל פחד מרדכי וגו', והייתי מתפלא מרדכי היהודי וחגי זכריה ומלאכי, היאך היו מקבלי' גרים כאלה. ובהדיא אמרינן אין מקבלי' גרים לעתיד לבא, ביען יראה כי אינם מתגיירים מאהבה אלא מיראה עם שיש לי נועם נפלא ע"ד הפנימי כתבתיו בספר ברית הלוי ביאור להגדת פסח ע"ד הנגלה והנסתר ומה גם בהיות המתגיירי' הללו מזרע עמלק כמו שהיו הנהרגים, והרי בפי' אמרו במכילתא בפסוק כי יד על כס יה, ר' אליעזר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל אומות העולם להתגייר שיקבלו אותו ישראל. ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו שנאמר (שמואל ב' א' ה') ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה, ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי, נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למרע"ה שאם יבא אחד מכל אומות העול' שיקבלו אותו. ומביתו של עמלק לא יקבלו אותו, ויאמר אליו דמך על ראשך וגו' לכך נאמר מדר דר ע"כ, וא"כ היאך היו מקבלי' אותם בזמן שנתן רשות לכלותם. שמפני זה הייתי מפרש מתיהדי' מראים עצמם יהודי'. אם במלבושי' אם במנהגם. כמו מתכבד מתרושש אלא שראיתי לרב יוסף שתרג' מתגיירי' וכן פי' רש"י ז"ל, ובהדיא אמרינן במדרש רבתי דמגלתין (פרשת ו') דבר זה וז"ל בפסוק איש יהודי, וי"א שהיה שקול כאברה' בדורו, מה אברהם אבינו מסר את עצמו לתוך כבשן האש והחזיר והכיר לבריות גדולתו של הב"ה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אף מרדכי בימיו הכירו הבריות גדולתו של הקב"ה הה"ד ורבי' מעמי הארץ מתיהדי', על כן זחלתי ואירא וחזרתי בי, ואפרש מתיהדי' מתגיירים, אלא שעמד בפני הספק האמור כי עצום הוא:

וידיחו. מדיחי עיר הנדחת בסקילה, דגמרינן הדחה הדחה או ממסית (פ' י"א) או מנביא שהדיח (פ' ו') ^מר"ל המדיחים ולא הנדחים עצמן שהם בסייף. וקצת צ"ע מ"ש או ממסית או מנביא שהדיח למה תלה הילפותא בנביא שהדיח אחרי שהוא עצמו ילפינן ממסית כמבואר לעיל בפסוק ו'. –
ודע שפסק הרמב"ם בפ"ד ה"א מעבודת כוכבים שהמדיחים נסקלין אע"פ שלא עבדו הם עצמן אלא חייבים על הדחוי בלבד, וטרח הכ"מ למצוא מקור לזה ע"פ הסברא, והמגיה דחה סברתו, והנה ע"פ הדרשה שלפנינו מבואר מקור נאמן לדעת הרמב"ם, דאחרי דעיקר מיתת סקילה במדיח ילפינן בגז"ש ממסית [או מנביא שהדיח דהוא עצמו נלמד ממסית], ואחרי דזה פשוט דמסית חייב אף שלא עבד, שהרי מפורש בתורה שעל ההסתה לבד נסקל וכמש"כ כי בקש להדיחך, וכ"כ הרמב"ם מפורש בפ"ה ה"א מעבודת כוכבים, וכך פרשנו למעלה במקומו, וא"כ דין הוא שגם מדיח חייב אף שלא עבד הוא, דכיון דילפינן בגז"ש לענין מיתת סקילה, בהכרח ליליף גם לענין זה דגם שלא עבד, דאין גז"ש למחצה, ודו"ק.
ויש להעיר שלא דרשו חז"ל וידיחו ולא שבקשו להדיח, והיינו שרק אז חייבים המדיחים סקילה אם רק אנשי עיר הנדחת נדחו בפועל ממש, והיינו שעבדו ממש עבודת כוכבים או שקבלוה עליהם באלוה, אבל אם רק שמעו למדיחיהם והסכימו לזה ולא עבדו בפועל אין נסקלין, ולאפוקי ממסית שחייב אע"פ שלא עבד הניסת בפועל אלא רק שמע ואבה כמבואר לעיל משום דכתיב ביה כי בקש להדיחך, וכ"פ הרמב"ם, וצ"ע. ..
(שם פ"ט ב')