וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וּשְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת הַבְּרִ֔ית עַ֖ל שְׁתֵּ֥י יָדָֽי׃
דרך חיים
וזה שרמז אליעזר עבד אברהם, שנתן לרבקה "נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם" (בראשית כד, כב). ובמדרש (ב"ר ס, ו), והביא אותו רש"י ז"ל (בראשית שם), "בקע משקלו" רמז לשקלי הקרבנות, שנאמר בהם "בקע לגלגולת". "ושני צמידים על ידיה" רמז לב' לוחות מצומדות. "עשרה זהב משקלם" רמז לעשרת הדברות שבהם, עד כאן. ולמה היה מרמז דווקא דברים אלו. אבל פירוש זה, מפני שראה שהיא גומלת חסדים, כמו שאמר (בראשית כד, יד) "ואומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני", ופירש רש"י ז"ל (שם) "אותה הוכחת - ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים, וכדי היא ליכנס בביתו של אברהם". ורמז לה כיון שיש לה גמילת חסדים, שהוא עמוד אחד, ראויה היא ליצחק שיש לו עמוד העבודה, שהוא עמוד השני. וראויה בשביל זה שיצא ממנה יעקב, שיש לו עמוד ג', הוא עמוד התורה. כי האחד נמשך אל אחר, וכמו אברהם עצמו, בשביל שהיה לו עמוד אחד, שהוא גמילות חסדים, זכה שיצא ממנו יצחק, שהיה לו עמוד הב'. ומן יצחק שהיה לו עמוד הב', יצא ממנו יעקב שהיה לו עמוד הג', כי כל אלו ג' עמודי עולם שייכים זה לזה, ששלשתן עמודי עולם. ולכך כיון שהיתה גומלת חסדים, ראויה היא ליצחק שיש לו עמוד הב', וראויה שיצא ממנה יעקב שיש לו עמוד הג'. ומפני כי הקרבנות כתיב אצלם (שמות כט, כה) "לריח ניחוח", לפיכך היה מרמז הקרבנות בנזם זהב, שהוא על האף, ששייך ריח באף. והיה מרמז הלוחות בשתי ידים, כי ב' הלוחות הם נגד ב' ידים, וכדכתיב (דברים ט, טו) "ושני לוחות על שתי ידי", כי מידו של הקב"ה לידו של משה נתנו. וכנגד זה היו ב' לוחות, ה' דברות בכל לוח, כנגד ה' אצבעות היד. ולכך רמז התורה בב' צמידים על ידיה.
מרבה לספר
ורב כמו שנאמר וכו' נר' דקשה לבעל הגדה למה הקדים עצום ואח"כ ורב. הלא מצינו בקרא שאמר פרעה רב ועצום ממנו (שמות א' ח') וכן עם רב ועצום (יואל ב' ב') אלא וודאי לדרשא דהאי ורב הוא לשון רבבה כצמח השדה כדאי' בסוטה דף י"א דרש ר"ע בשכר נשים צדקניות נגאלו שבאו לשאב מים והקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהם ושואב' מחצה מים ומחצה דגים. ובאו' ושופתו' שתי קדרות אחת של חמין ואחת של דגים ומוליכות אותן לבעליהן לשדה ומחיצו' אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקי' אותם ונזקקות להם בין שפתים וכו' וכיון שמתעברות באו לבתיהן וכיון שהגיע זמן מולידיהון הולכו' ויולדת בשדה תחת התפוח וכו' והקב"ה שלח מלאך מן השמי' ומנקר אות' ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הוולד וכו' ונותן להם שני עיגולים אחד של דבש ואחד של שמן וכו' וכיון שמכירי' בהן המצרים באים עליה להורגם. ונעשה להם נס ונבלעים בקרקע ומביאים שוורים וחורשים על גבם שנ' על גבי חרשו חורשים ולאחר שהלכו מבצבצים ויוצאי' כעשב השדה שפ' רבבה כצמח השדה נתתיך ולאחר שמגדלים באו עדרים עדרים אל ביתיהם שנ' ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדים אל תקרי בעדי עדים אלא בעדרי עדרי'. וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחילה שנ' זה אלי ואנויהו עכ"ל הגמ' והאי אל תקרי עיין מהרש"א שדחה בזה ונר' דאי הפירש כפשוטי לשון קישוט כלי כסף וזהב ושמלו'. קשה הא כתי' ואת ערו' וערי' אלא ש"מ דנקר' עדרי עדרי' והי' הקישוט שהיו מכירים הבני' את האבו' ואבות מכירים הבני' וכמ"ש למעלה וזהו הקישוט שלא מזנות הנשים במצרים. וזהו עדי לבנים ועדיים לאיש ואשתו. וזהו שרמז עצום ורב. וכן הא דכתי' גבי משה ואעשה אותך לגוי עצו' ורב (דברים ט' ט"ו) גם לזה יש דרש דקאי על בני משה שהם אחורי נהר סמבטיון וכמ"ש בתרגום יונתן בפ' כי תשא אשר אני עושה עמך ע"ש באריכות. במדרש חזית על פסוק אחזו לנו שועלים כמה תינוקות השליכו ליאור עשרת אלפים שנ' רבבה כצמח השדה ר"ל אמר ס' ריבוי שנ' ו' מאו' אלף רגלי אשר אנכי בקרבו עכ"ל ונלע"ד הא דמייתי' הפסוק רבבה וכו' עפ"י מה דאי' בפרקי ר"א פרק ל"ב כל הילדים שהשליכו ביאור והי' היאור פלטם אותם במדבר ע"ש וזהו רבבה כצמח השדה וכו' ונכון:
רבינו חננאל
ויפן וירד משה מן ההר. מלמד שהיה משה פניו כלפי הענן. ירד כדרך עליה מה עליתו פניו אל הענן שעל ההר אף בירידתו כן. וכן היה גם כן ביום הכפורים יוצא מבית קדשי הקדשם. דתנן (יומא נ"ב ב') יצא ובא לו דרך כניסתו. וכן דרשו בו ויצא ועשה את עולתו ואל עולתו העם (ויקרא ט"ז) ויצא ועשה כאשר נכנס כן יצא ועשה את עולתו. וכן כתוב בשלמה (דה"י ב' א') ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים. ואף על פי שיש לומר כי זה שכתוב לבמה מן הבמה הוא כענין שכתוב (במדבר ל"א) הבאים למלחמה ובאורו מן המלחמה. אבל כך היה המעשה שהיה בשעת יצאתו ממנה נותן פניו אליה כמו שבא אליה שנאמר (תהלים ט"ז) שויתי ד' לנגדי תמיד. ומנין שהשכינה היתה בהר בשעת ירידת משה מן ההר. שנאמר (דברים ט') ואפן וארד מן ההר וההר בוער באש ושני לוחות הברית על שתי ידי. וכן התלמוד חייב כשיפטור מרבו שילך לאחוריו פניו כנגד רבו עד שיתכסה ממנו (יומא שם) וכן מנהג כל ישראל עד עכשיו כשמשלימין תפלתם נמשכים לאחוריהם שלש פסיעות: