הֶ֤רֶף מִמֶּ֙נִּי֙ וְאַשְׁמִידֵ֔ם וְאֶמְחֶ֣ה אֶת־שְׁמָ֔ם מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וְאֶֽעֱשֶׂה֙ אֽוֹתְךָ֔ לְגוֹי־עָצ֥וּם וָרָ֖ב מִמֶּֽנּוּ׃
אבן עזרא
ויאמר, טעם קשה ערף. שלא ישמע מה שצוה משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו וזה המשל בעבור שהיו ישראל בארץ מצרים עובדי ע"ג והשם שלח להם נביאים לאמר איש גלולי מצרים השליכו, כי כן כתוב, ומשה ספר זה המעשה לבנים לפני מותו, והוא שומר הטעמים לא המלות, כתוב לך רד כי שחת עמך (פ' ז) וכתיב קום רד (דבר' ט יב), ושם כתוב וישתחוו לו ויאמרו אלה אלהיך, וכתיב ועתה הניחה לי (פ' יוד) ותחתיו הרף ממני (דבר' ט יד), וכתוב ויחר אפי בהם ואכלם (פ' יוד) ותחת זה ואשמידם ואמחה את שמם (דבר' ט יד) וכתיב ואעשה אותך לגוי גדול (פ' יוד) ועצום ממנו והטעמים שוים:
חידושי הרד״ל
(ו) שפתח לו פתח ובקש כו'. (כדלעיל ס"פ מ"ב) אקרא דהניחה לי ע"ש. וכיון שתלה הדבר על תנאי שיניח וירף לו משה הרי לא דבר למחית (ומה שמביא כאן מקרא זה ר"פ עקב הרף לי וגו' ואינו מביא אקרא דהניחה לי הכתוב כאן. היינו משום ששם בפר' עקב נאמר לשון זה ואמחה את שמם. ומשם הוא שקשה שאינו מוצאין שדבר למחות. לכן מתרץ ששם גופיה כתיב הרף כו'):