פרשנות מצטטת על דברים ט:כב

ודי זהב. הוא העגל הרי כאן ז' דברי'. וחסר כאן ג' דברים דהיינו מסה וקברות התאוה ותבערה. ואמר אלו הג' דברים בפרשת עקב. ובתבערה. ובמסה. ובקברת התאוה:

כמה הצעות מצאנו בספרות חז"ל כדי לקבוע באילו ניסיונות המדובר, והכול מתוך הנחה כי המספר 10 איננו מספר עגול או סתמי. במסכת אבות דרבי נתן (נוסח א, לד) נאמר כך בעקבות חלק מן הפסוק הפותח את ספר דברים, "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מוֹל סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצירות": "עשרה ניסיונות ניסו אבותינו להקב"ה במדבר: 'במדבר' – שעשו את העגל, שנאמר 'יעשו עגל בחורב' (תהילים קו, יט); 'בערבה' – על המים [תלונת העם שבעקבותיה הוציא משה מים מן הסלע], שנאמר 'ויצמא שם העם למים' (שמות יז, ג); 'מוֹל סוף' – על שהמרו [=מרדו] על ים סוף, שנאמר 'וימרו על ים בים סוף' (תהילים קו, ז); 'פארן' – במרגלים, שנאמר 'וישלח אותם משה ממדבר פארן' (במדבר יג, ג); 'תופל' – אלו דברי תיפלות שתפלו על המן [באומרם עליו שהוא חסר טעם, במדבר כא, ה]; 'ולבן' – זה מחלוקתו של קרח (ראו להלן ה, כ); 'וחצירות' – על השלָו – הרי שבעה. ובמקום אחר הוא אומר 'ובתבערה ובמסה ובקברות התאווה מקציפים הייתם את אלוהיכם' (דברים ט, כב)", ובפסוק אחרון זה הוא רומז לשלושה אירועים נוספים מתקופת המדבר: התאווה לאכילת בשר ואכילתו באופן בלתי מבוקר (תבערה וקברות התאווה – במדבר י״א:ל״ד) או דרישת מים במקום הקרוי בשם "מסה ומריבה" (שמות יז), "על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין" (פסוק ז).

ויסע משה את ישראל וגו' עד ויבואו אלימה. אמרו חז"ל שהסיעם משם בעל כרחם כדי למהר ביאתם אל הר האלהים ולפי שקצת העם היו מתעכבי' שם על הים מפני הביזה שכל היום היה יוצא מהים מהנטבע בו ותכשיטי סוסיה'. ואפשר שהיה ישראל יראים מהכנס במדבר הגדול והנורא ולזה משתעשעים שם על שפת הים. ולכך הוצרך משה להסיעם משם בעל כרחם. והיותר נכון הוא שבמסע הזה משה עצמו צוה אותם לנסוע מאשר לא הכין עדין דגליהם ונשיאיה' וסדר תקיעותיהם וסדר מסעיהם עד בואם אל הר סיני אמנם עמוד הענן שהי' נוסע לפניהם עם היות שהי' הולך לפניה' עד שיעברו את הים לצורך ההעברה וטביעת המצריים כמו שנזכר. הנה אחרי שנגמר אותו הענין לא היה הולך העמוד לפניה' כי היה משה רבי' מנהיגם והולך לפניה' אבל כשראו שלא מצאו מים במר' חשבו שבעבו' שהסיע' משה באותו מסע קרה זה שלא ידע המקו' הראוי לחנו' בו שהיה מקום מים ולכך לא נסעו ממרה אלא בנסוע הענן שהוא הנקרא פי ה' וכמו שיתב' אחר זה אך כאשר לקח משה את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה והיה כל מבקש ה' יבא אצלו נתיקר משה מאד בעיניהם ובבואו אל אהלו קם העם והשתחוו איש פתח אהלו וענן ה' היה על אהל משה לא יסור משם ומחנה ישראל היה י"ב מיל ומשם והלאה היו נוסעי' בהעלות הענן ועל פי ה' יחנו וע"פ ה' יסעו. אמנם במסע הראשון הזה לא נסעו ע"פ הענן כי אם במצות משה שצוה אותם לנסוע ללכת אל הר האלהים וזה טעם ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור. וקרוב לזה הוא דעת הראב"ע ומדבר שור הוא איתם שקדם זכרו. וספר הכתוב שהלכו דרך שלשת ימים ולא מצאו מים וזה היה צער גדול לעם כבד כזה טף ונשים ומקנה רב לעמוד שלשת ימים מבלי מים וכ"ש בהיותם עוברי דרכים ולכן אחשוב שמשה רבי' הגיד להם שלא היה מים בדרך ההוא ולכן הם הוליכו עמהם מפי החירות מים ויין בחמתים ונאדות ושאר המשקים שמהם שתו בצמצום הימים ההם. ואין ספק שטבע המדבר ההוא חייב חסרון המים והם לא היו ראוים להעשו' להם נס. ויש מהמפרשים שאמרו שמפני מה שדברו כנגד משה על הים המבלי אין קברים וגו' הביאם הקב"ה במצוקה הזאת על המים חטאו על המים נענשו. והיותר נכון בעיני הוא שמפני שהיה הקב"ה עתיד לתת להם בסיני רורה ומצות הוצרך במסעות הראשונות האלה להביאם בצרות ומצוקות באופן שיתחננו לפניו והוא ימלא את צורכם וידעו כי יש אלהים בישראל שהוא המוציא נוזלים מסלע וגם לחם יוכל תת כי הכל בידו כחומר ביד היוצר ובזה יקנו למוד מועיל שבצר להם ישחרונהו וימצא להם. הנה א"כ להדריכם בשלמות האמונות והדבקות עמו ית' צריכים לקבול התורה והביאם בנסיונות אלה ומפני זה לא קבלו עונש כלל על דבריהם אשר דברו בזה לפי שמרוב שיחם וכעסם דברו. והנה לא זכרה התורה פה מסעו' אחרו' פרטיות כמו דפקה ואלוש שבין מדבר סין ורפידים לפי שלא בא הכתוב לזכור כאן אלא המסעו' שנעשה בהם שום חדוש ודבר רשום ושאר המסעות שלא נעשה בהם דבר מחודש לא נזכרו אלא בזכרון מסעות בני ישראל. והותרה בזה שתי שאלות הראשונות הא' והב'. ואמר וילונו העם על משה לאמר מה נשתה להגיד שלא הכעיסוהו בדברי' רעי' ולא אמרו לו תנה לנו מים לשתות לפי שהיו עדין עיניהם מלאים מיכולת השם וחסדיו אשר עשה עמהם להפליא בים ולכן לא דברו בזה דבור שלא כהוגן בפעם ההוא ולא היתה תלונתם על צד התרעומת אלא כאומר אדוננו הביטה וראה במים האלו מה נשתה מהם כי הם מרים ועבים וגסים ואינם ראויים לשתות. ולכך לא נענשו על התלונה הזאת גם מרע"ה כשזכר להם עונותיהם במשנה תורה אמר (דברים ט' כ"ב) ובתבערה ובמסה ובקברו' התאוה מקציפים וגו' לא זכר מרה לפי שבמרה כהוגן שאלו כיון שסבלו צמאון שלשת ימי' בימי הקיץ ואח"כ מצאו מים מרים ולבד אמרו מה נשתה ר"ל עיין כמה צער יש לנו כי אין המים האלו ראוים לשתות ומשה צעק אל ה' לפי שראה צרת העם ומצוקתם כי רבה היא ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וחז"ל אמרו שהיו המים קודם לכן מתוקים ונמרדו אז והיה כל זה לנסיון ולקבוע בנפשם מדת הבטחון וע"ז אחז"ל (שמות רבה) ויורהו ה' עץ רבי יהושע בן קרחה אומר הרדופני היה רבי אליעזר המודעי אומר עץ זית היה ומכל מקום בין למר ובין למר דבר מר היה רשב"ג אומר (אמר המגיה נ"ל חסר) בא וראה כמה מופרשין דרכיו של מקום מדרכי ב"ו. ב"ו במתוק מרפא את המר אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא במר מרפא את המר וכו' ע"כ וכתב רבינו חננאל כי מה שאמר וילכו שלשת ימים במדבר היה הדרך מהלך שלשת ימים והם הלכו אותו ביום אחד וחסרונם מים יום אחד היה וביאר הטעם שאין טבעו של בשר ודם להתקיים ג' ימים בלא מים אף כי הטף והנשי' מעוברות ותינוקות שהיו שם. והיה הנס כפול שהמתיק המי' המרי' עם דבר מר. וכל זה להודיעם שהוא ית' עושה נפלאו' בכל עת אע"פ שבדרך הטבע לא איזה דבר שיזדמן יתפעל וישתנ' ויתהפך מטבעו מאי זה דבר שיזדמן שהנה במצו' השם המים ההם שהיו מרים מפאת הארץ שהיו עוברים בה נמתקו בעץ ההוא שנכנס בהם בהיות העץ דבר מר ובזה שם לפניהם חוק ומשפט ושם נסהו. ואמנם מה הוא החוק והמשפט ההוא ולמי נסה שמה הנכון הוא ששם שם לו השם יתברך לישראל ולמדו דעת תורני אמתי שהיה חוק בערכם לפי שלא היו משיגים את טעמו והוא שהבוטח בה' ישוגב ושבכל קראם אליו ישמע אל ויענם ויעשה עמהם נסי' ונפלאות כי זה הוא החוק והדבר הנעלם ששם להם שמה כמו שראו בענין המים המרים שהמתיקם בתפלת מרע"ה. והוא היה משפט לאלהי יעקב לשנות הטבעים בתפלת חסידיו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ושם נסהו רוצה לומר ששם התחיל הקדוש ברוך הוא לעשות נסים עם ישראל במדבר כי הנה שאר הנסים שנעשו עד הנה היו להעניש את המצריים. אמנם להספיק צורכם של ישראל במדבר מהמקום הזה התחיל לעשו' עמהם נסים ונפלאות לצרכיהם ויהיה נסהו מלשון המסות הגדולות. ואפשר לפרש ושם נסהו מלשון נסיון והחוק הוא רמז להנהגה והמשיל אותו השם יתברך ואמר הכתוב כי שם שם הב"ה לישראל חוק ומשפט בו יתנהגו תמיד והוא מה שזכר מיד והיה אם שמוע תשמע וגו' כי היא אזהרה כוללת לכל המצות ושם נסה אותו החוק כי בעיניהם ראו הפלא שנעשה במי' בתפלת מרע"ה וחז"ל אמרו (סנהדרין ד' נ"ז) שבת ודינין במרה איפקוד ויהיה החוק רמז לשבת מלשון בחוקו חוג והמשפט רמז לעיקרי הדינין שלמדם שם בקצור ורצו בזה שכאשר ראו ישראל בעיניהם שינוי טבע המים הכירו וידעו שהקב"ה חידש את עולמו ובראו אחר שלא היה ולכן צוה שם להם על השבת המורה על החדוש וגם הורה להם הפועל ההוא הנסיי שפלס ומאזני משפט לה' להיות עזרה בצרות לעבדיו הבוטחים בו וזו היא פינת הידיעה ופינ' ההשגח' האלהי' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והוא עיקר הדינין כלם. והר"ן בדרשותיו פירש ושם נסהו על החוק והמשפט שזכר יאמר כי שם במרה שם לו חוק ומשפט ושם נסה אותו החוק והוכיח בנסיונו כי כח חוקו ומשפטו יספיק בהסרת המחלה כמו שרפא את המי' המרים בעץ מר הפך טבעו לפי שהסבה האלהית פעלה שם לא הטבעית ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון. ואמנם אומרו והיה אם שמוע תשמע וגו' פירש בו הרלב"ג שהיתה מחשבת ישראל שהי"ת הוא היה פועל הרעות כדברי פרעה ראו כי רעה נגד פניכם יען ראו הנסים כלם שנעשו במצרים ועל הים שתמיד היה בהם רעה למצריים. ולכן יעדם פה שאם ישמעו בקולו לא ישים בהם המחלה אשר שם במצרים כי אין מדרכו להיות תמיד פועל הרעות וזה הוא כי אני ה' רופאך פועל הטוב בעצם. והר"ן כתב שענין כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כאומר כל המחלה אשר בטבע ואשר שמתי במצרים לא אשים עליך לא זו ולא זו ויחסר בכתו' הו' כמו שמש ירח עמד זבולה. ולפי שבני אדם הרופאים ירפאו במקרה לא בעצם לפי שאין בידם לשנות המזגים ולהסיר המחלה מעיקרה אמנם השם יתברך הוא מסיר אותה באמצעות כל דבר שירצה בין שיהיה דומה לה או הפכי אליה. לפי שפעולותיו אינם משועבדות אל הכלים אבל הכלים משועבדים אליהן לכך אמר כי אני ה' רופאך רוצה לומר שאוכל להסיר המחלה ממך באמצעות אי זה דבר שארצה כמו שעשיתי למים האלה. והנכון בעיני שהנה כל החוליים שיקרו לבני אדם הם דוגמת מכות מצרים כי לא יחלה האדם אלא להפסד מזג אחד מן הליחות אשר בו שהם כפי ארבעת היסודות. והנה כל מכות מצרים היו מהם בהפסד יסוד המים ומהם בהפסד יסוד הארץ ומהם בהפסד היסודות הקלים אש ואויר הרי לך שכל תחלואי בני אדם בהפסד יסוד מהיסודות וליחה מהליחות שבו והם כלם אם כן דוגמת מכות מצרים. ולכן אמר יתברך לישראל אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך להיות נכנע לפניו כעבד לפני אדוניו והישר בעיניו תעשה במצות המעשיות. וביאר שאין פי' אומרו אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך שתגיע למעלת הנבואה ולשמוע דבר ה' בנביאים אלה שתאזין מצותיו לעשות אותם וע"ז אמר והאזנת למצותיו וגם אין עליך לחקור על המצות אם הם ישרים ומשפטים צדיקים אם לא אלא שיהיו בעיניך כחוקים שטעמם בלתי מושג אצלנו. הנה אם כן אמרו והאזנת למצותיו הוא פי' אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך ואמרו ושמרת כל חוקיו הוא פירוש מה שאמר והישר בעיניו תעשה. הנה בזאת ההנהגה תדע לך באמת שכל המחלה אשר שמתי במצרים המתחייבת מהפסד היסודות לא אשים עליך כי לא אעזבך להנזק מהן כי אני ה' רופאך והדבר מוטל עלי לרפא אותך ולכן אשמרך מהמזיקים שלא יגע בך רע. ואמר לא אשים עליך לפי שהקב"ה סבה ראשונה לכל הדברים וכאלו אמר לא יפלו בך כי אני רופאך ועלי לתקן היסודות והליחות אשר בך. ואפשר שרמז בזה למכת הדם במצרים שמי היאור שהיו מתוקים כשהכה משה אותם במטהו אותו העץ הפכם למרים ועתה במרה היה הדבר בהפך שבהיות המים מרים העץ שהשליך משה בהם השיבם מתוקים. והיה זה לפי שהמצריים היו מורדים ופושעים ולכן היה להם המתוק למר. אבל ישראל בהיותם שומרי מצוה ישימו מר למתוק. והותרו בזה השאלות הג' והד' והראב"ע פירש אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך בדעות ובאמונות והישר בעיניו תעשה על מצות עשה והאזנת למצותיו על מצות לא תעשה ושמרת כל חוקיו להתבונן בהם ומה שכתבתי הוא היותר נכון. והנה בא הפסוק הזה קצתו בלשון המדבר יתברך וקצתו בלשון משה השליח ממנו לנכח וממנו שלא לנכח לפי שהוא ית' מושג מפעולותיו ובלתי מושג מפאת עצמו. ומכאן תקנו חז"ל במטבע הברכות ברוך אתה השם אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו שכתב הרמב"ן: