פרשנות מצטטת על דברים ט:כו

אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם, ודע כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות, אמר השם לקין ארור אתה מן האדמה, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך, נע ונד תהיה בארץ, (ברא' ד יא יב) וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה (שם פ' יד) ומי שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות, והנה אמר אליעזר הגמאיני נא (שם כד יז) והוא אמר, ואומר אליה השקיני נא (שם פ' מה), אמר משה, בכור השבי אשר בבית הבור (למעלה יב כט), וכתוב, בכור השפחה אשר אחר הריחים (שם יא ה), ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל, ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפ' כי תשא למי שאין לו לב להבין, והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות רק הטעם שוה, וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה, אמר השם ותכלת וארגמן (למטה כה ד), ומשה אמר תכלת וארגמן (למטה כח ו), אמר השם אבני שהם (למטה כה ז), ומשה אמר, ואבני שהם (למטה לה ט), וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר, והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה, אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע, ולמה נכתב, ולמה נוסף, כי זה וזה נכון, והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם, א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו, כמו מלת "לעולם" למה נכתב מלא, או למה חסר, והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר, ואלו היו מבקשים טעם לאחד מהם או שמנהג היה לכתוב הכל על דרך אחד הייתי מחריש, והנה אתן לך משל, אמר לי אחד כתוב לרעי וזה כתוב, אני פלוני אוהבך לעולם, וכתבתי "פלני" בלא וי"ו, "אהבך" ג"כ בלא וי"ו, לעלם חסר, ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים, ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי, ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים, אולי יבוא לוי ויודיעני איך אכתוב, ולא ארצה להאריך, רק המשכיל יבין, ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות:

ויש לך להתבונן במלת את פני האדון ואמר ה' אלהי ישראל שבקרבו ה' אלהי ישראל, ועל כן הזכיר את פני שהוא סוד על פני, וזהו (שם לב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, כי יתחנן משה למדת הדין, או יהיה ויחל כמו שפי' הרמב"ן ז"ל מלשון תחלה, וכוון לומר כי המשיך משה כח מן התחלה אל הסוף הנקרא פנים, ועל כן התפלל בלשון למה ה' כלומר למה תתן רשות למדת הדין שתהיה שולטת בעמך, והכבוד הזה הוא שאליו התפלל משה בסיני הוא שכתוב במשנה תורה (דברים ט) ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלת אשר פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה, והשם הזה כתוב באל"ף דל"ת ויו"ד ה"א אחריו ועל כן יתחנן לפניו ויאמר אל תשחת, ובאור הכתוב אדון אשר בך הרחמים אל תשחת עמך. ועוד הזכיר [ואמר בסנה בי אדני], (ובסיני) ואמר (דברים ג) אדני יהוה אתה החלות שהכוונה בו אדון אשר בך הרחמים (אתה בסנה) וכן הזכירו עוד (שמות לד) ילך נא אדני בקרבנו, ועוד אמר (במדבר יד) ועתה יגדל נא כח אדני וגו', והכבוד הזה הוא שאנו מברכים ברוך כבוד ה' ממקומו, ובאור ממקומו מן המקום שהוא מקבל ממנו הוא מדת הגבורה כי משם הוא מקבל ומשם הוא ראוי להתברך מאין סוף, ואחר קדוש אנו אומרים ברוך ואנו מחלקין בין לשון קדושה ללשון ברכה מפני שאין להשוות קדושת מעלה לקדושת מטה אע"פ שהברכה מן הקדושה הכל מיוחד. ובמדרש תהלים וכי מנין היה יודע משה בהר אימתי יום ואימתי לילה, בזמן שהמלאכים מקלסין להקב"ה בקדוש היה יודע שהוא יום וכשהיו מקלסין בברוך היה יודע שהוא לילה וזהו שכתוב (הושע ג) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם, ובאור זה התפארת והכבוד ואנו אומרים אחר כך ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון שחוזר ומחבר אותם כאחד, ימלוך ה' לעולם התפארת, אלהיך ציון הכבוד.

למה מזכירים יציאת מצרים על כל מצוה ומצוה? משל למה הדבר דומה? למלך שנשבה בן אוהבו וכשפדאו לא פדאו לשום בן חורין אלא לשום עבד. שאם יגזור ולא יהיה מקבל עליו יאמר לו, 'עבדי אתה'. כיון שנכנס למדינה אמר לו, 'נעול לי סנדליי וטול לפני כלים להוליך לבית המרחץ'. התחיל הבן ההוא מנתק. הוציא עליו שטר ואמר לו: 'עבדי אתה'. כך כשפדה הקב"ה את זרע אברהם אוהבו לא פדאם לשום בנים, אלא לשום עבדים. כשיגזור ולא יהיו מקבלים עליהם, יאמר להם עבדיי אתם. כיון שיצאו למדבר, התחיל לגזור עליהם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, כגון שבת, ועריות, ציצית ותפילין, התחילו ישראל להיות מנתקים. אמר להם: עבדיי אתם על מנת כן פדיתי אתכם, על מנת שאהיה גוזר ואתם מקיימים (ספרי במדבר פיסקא קטו, מהד' הורוויץ עמ' 128-127).⁴⁸לשון "פדיון" ולשון "עבדים" מופיעות במקרא במפורש לגבי הוצאת ישראל ממצרים (דברים ז ח; ט כו; יג ו; טו טו). על כן אין להתפלא על דימוי זה של הדרשן.