פרשנות מצטטת על דברים יב:ז

1-2. הטמא פטור מן הראיה, שנ' ובאת שמה והבאתם שמה, בראוי ליכנס לעזרה וכו'. במשנתנו רפ"א: הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו'. ובירושלמי בריש מכילתין: מתניתא בראיית קרבן, אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובר"ח ב' ב': ירושלמי מתניתין בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן אביו¹רבינו הוסיף כן מעצמו דרך פירוש, שהרי קטן איננו בר חיובא. חייב להעלותו שנאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ובתוספ' ב' א' ד"ה הכל: אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל וכו', ועיין גם מ"ש בתוספ' ערכין ב' ב' ד"ה הכל.²וציין לכל הראשונים הנ"ל באהצו"י כאן, עמ' 54. ועיין בהשלמות ותוספות של הר"ח אלבק למס' חגיגה, עמ' 509. אבל בבבלי משמע שראייה של משנתנו כוללת ראיית פנים וקרבן, עיין בתוספות הנ"ל, במאירי ב' א', עמ' 4, ובאוה"ג, עמ' 1 (ומש"ש: ומשנתינו בראיית קרבן, הכוונה למשנה ב', כמו שראה לנכון בערה"ש ערך חג).
והברייתא שלנו הובאה בירושלמי פ"א ה"א, ע"ו ע"א, והוכיחו ממנה שראיית פנים היא בעזרה, ולא בהר הבית, שהרי טמא נכנס להר הבית. ועיין להלן שם בירושלמי ברייתא אחרת, אלא שהגירסא שם קשה, עיין בס' ניר שהפך את הגירסא. ועיין היטב במכילתא משפטים פ"כ, עמ' 333, ובהערה 4 שם. וכל הברייתא שלנו בבבלי ד' ב' (ועיין לעיל שם, ויבמות ע"ב ב'). ופירש"י: פטורים מן הראייה אין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל, כמו שהעיר בשיח יצחק במקומו. ועיין בתוספות שם ד"ה דכתיב.
ומברייתא זו למדנו שאם אינו חייב בראיית פנים פטור גם מן הקרבן, אבל בר"מ פ"א מה' חגיגה ה"א פסק שאם לא הביא קרבן עבר על לאו, ואף את העשה לא קיים. ומכאן שאם אינו יכול להביא קרבן פטור גם מראיית פנים. ועיין בטורי אבן בריש מכילתין ולהלן ז' א' ד"ה א"נ ריקנין שהתקשה מאד במקורו. ועיין מה שהאריך בזה הגרי"פ פערלא בספר המצות לרס"ג ח"א, ר"ה ע"ב ואילך, ועיי"ש ר"ז ע"א, מ"ש על התוספתא כאן. ברם במכילתא דרשב"י, ריש עמ' 218: תחג לי, בחגיגה הבאה לשמה אדם יוצא ידי חובתו, אין אדם יוצא ידי חובתו בחגיגה שאין באה לשמה. אם כן למה נאמר תחג לי, כל זמן שאתה חוגג כמצותו מעלה אני עליך כאלו נדבה הבאתו, ובזמן שאי אתה חוגג כראוי³עיין להלן, הע' 4. מעלה אני עליך כאלו אתה מועל בהר הבית ובעזרות, כן הוא אומר כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי (ישעי' א', י"ב). והמכילתא דורשת מתחילה את המלה "תחג" שהקרבן צריך לחיות לשם חגיגה, ואם הביא עולה שכבר נתחייב בה אינו יוצא בה (כמשנתנו פ"א מ"ג), משום "שאי אתה חוגג כראוי".⁴וכן הלשון במכילתא לדברים פרש' ראה (שפרסם שכטר מן הגניזה) בס' היובל לכבוד ר' ישראל לוי, עמ' 192: ואכלתם שם לפני ה' אלקיכם (דברים י"ב, ז') את הראוי לך... והקרבתם הראוי לכם וכו', ושמחתם בכל משלח ידכם. מגיד שאדם יוצא ידי שמחתו בכל. והמדרש דרש את הפסוקים גם לעניין שלמי חגיגה (עיין בתוספות פסחים ע' סע"ב) ושלמי שמחה (עיין ספרי ראה פי' ס"ד, עמ' 130, ובמקבילות שצוינו בהערת הר"א פינקלשטין שם), ובשלמי חגיגה אינו יוצא אלא בראוי לו, והיינו מן החולין שהקדישן לשם כך, במיועדין מתחילה לכך, עיין מ"ש על הדיבור "ראוי" לעיל ביצה פ"ג, עמ' 952, הע' 22, אבל בשמחה יוצא בכל, בכל מיני שמחות, כלשון הספרי הנ"ל פי' קמ"א, עמ' 195. ובבבלי כאן ח' א': ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ובנדבות וכו'. ואף מכאן משמע ש"הראוי לך" שהזכרנו לעיל הם חולין שהוקדשו לשם כך. וכן בירושלמי כאן פ"א ה"ב, ע"ו ע"ב: שהשמחה נוהגת וכו', בין בדבר שדרכו לכן בין בדבר שאין דרכו לכן, ואילו (כלומר, קרבנות ראיה וחגיגה) אינן נוהגין אלא משלו, ובלבד מדבר שדרכו לכן. ועיין בפירוש שדה יהושע, מ' ע"א. וכן הכריע בס' ניר שם ש"דרכו לכך פירושו חולין שהקדישן לשם כך, והיינו הראוי לו לקרבן. ואח"כ דורש "לי" שיחוג כמצותו, ואם לא חגג כמצותו אף ידי ראייה לא יצא, ומעלין עליו כאילו מעל בהר הבית והעזרות, אעפ"י שאין בהן מעילה שהרי אין מועלין במחובר. ועיין בבלי קידושין נ"ד א' ומ"ש בצפנת פענח פי"ד מה' מאכלות אסורות הי"ב. ומכל שכן שאם לא הביא עולת ראייה כלל שלא קיים את מצות ראיית פנים, שהרי לא חגג כמצותו, כדעת הר"מ הנ"ל. אבל בוודאי ששיטת הירושלמי אינה כן, ויש שחייבים בראייה ואינם חייבים בקרבן (נשים וטף).

מעשרתיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן המחיצה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים שנאמר בהם (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך לשון רש"י (רש"י על דברים י״ב:ו׳) מדברי רבותינו (ספרי יב) ועל דרך הפשט יזכיר הכתוב העולות והזבחים שחייב לאוכלן שם במחיצה לפני ה' והזכיר גם כן שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללוים משרתי המקדש וישמחו גם הם עמכם ועם בתיכם כענין שנאמר (מלאכי ג י) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר השם צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די וכן יסדו בבית שני בתרומה ובתרומת המעשר שיביאום למקדש שנאמר (נחמיה י לח) ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ונאמר (שם פסוק לט) לבית אלהינו אל הלשכות לבית האוצר וטעם תרומת ידכם מפני שהתרומה לא נתנה בה התורה שיעור אבל היא כאשר תרים ידו וכן מה שאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך יזהיר על הישראלי שלא יאכל בשעריו המעשר והבכורות והנדרים והתרומה וחזר והפריש ביניהם (דברים י״ב:י״ח) כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו אתה ובנך ובתך הנאכל לכם והלוי אשר בשעריך יאכל שם בשעריך הראוי אליו כמו שנאמר בהם (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום ויקצר הכתוב בדברים המפורשים במקום אחר ואני סובר בפשוטו של מקרא זה כי תרומת ידכם מה שירים אדם לה' מכספו ומזהבו לעשות אותו קרבן עולה או זבח והזכיר בקרבן שלשת מינין הנדרים אשר הם הרי עלי קרבן שור או כשב או עז והנדבה אשר יאמר בשור ושה הרי זה עולה ואביא אותה למקדש והתרומה אשר ירים מכל אשר לו כסף או זהב או שהביא בהמתו חולין לעזרה ויאמר לכהנים הרי זו מידי לשם והוא מלשון כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה' (שמות לה כד) וכן כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' (במדבר יח יט) קרבנות הם וכך אמר בשקלים (שמות ל יג) מחצית השקל בשקל הקדש וגו' תרומה לה' והם לקרבנות (מגילה כט) כי כל מה שירים אדם לה' מכל אשר לו בין לקרבנות בין לבדק הבית כענין ויקחו לי תרומה (שם כה ב) בין לכהנים משרתי ה' הכל יקרא תרומה כענין שכתוב במכס (במדבר לא כט) ונתת לאלעזר הכהן תרומת ה' והיו חולין גמורין בידו וכן ואשקלה להם את הכסף ואת הזהב ואת הכלים תרומת בית אלהינו ההרימו המלך ויועציו (עזרא ח כה) ולא אמר הכתוב תרומותיכם שלא נטעה בתרומת הכהנים אבל אמר תרומת ידכם מה שתרימו ברצונכם מן הבא בידכם והנה כל הנזכרים בכאן חייבים במחיצה כי פירוש מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני הנאכלים לפני השם כי מעשר ראשון מעשר הלוים ומעשר עני להם הוא:

פסח וקדשים נמי - דהא ואכלתם שם בהו נמי כתיב (דברים יב):

לפנים מן החומה - של ירושלים שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר כדכתיב ואכלת שם לפני ה' (דברים יב):

הבכורה - בכור תם נאכל בכל העיר וכן הבכורים צריכין חומה כדכתיב (דברים י״ב:ז׳) ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו' ואמר מר תרומת ידך אלו בכורים מכות (דף יז.):