פרשנות מצטטת על דברים יב:יז

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כָּל הַמְפָרְשִׁים נִדְחֲקוּ בַּהֲלִיכָה זוֹ, כִּי לֹא פֹרַשׁ לְהֵיכָן הָלַךְ. וְלִי נִרְאֶה לְפָרֵשׁ אוֹתָהּ בִּשְׁנֵי פָּנִים. הָאֶחָד הוּא, לְפִי שֶׁרָצָה מֹשֶׁה לוֹמַר ״לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבֹא״, וּמִלַּת ״לֹא אוּכַל״ יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי פָּנִים: אוֹ לֹא אוּכַל מַמָּשׁ מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת, אוֹ לֹא אוּכַל אֵינִי רַשַּׁאי, מִלְּשׁוֹן ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״ (דברים יב יז). וּבֶאֱמֶת שֶׁכָּאן פֵּרוּשׁוֹ: אֵינִי רַשַּׁאי עוֹד לָצֵאת וְלָבֹא, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתְּנָה הָרְשׁוּת לִיהוֹשֻׁעַ. וְהָיָה מֹשֶׁה יָרֵא פֶּן יָבִינוּ יִשְׂרָאֵל ״לֹא אוּכַל״ כְּמַשְׁמָעוֹ, מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת לָלֶכֶת לָבֹא וְלָצֵאת לִפְנֵיהֶם כְּפַעַם בְּפַעַם, מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה? הָלַךְ לִפְנֵי כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, כִּי בָּזֶה הֶרְאָה לָהֶם כִּי כְּכֹחוֹ אָז כֵּן עַתָּה לָלֶכֶת וְלָצֵאת וְלָבֹא לִפְנֵיהֶם, וְאָז יָבִינוּ מֵעַצְמָם מַאֲמַר ״לֹא אוּכַל״ שֶׁכַּוָּנָתוֹ אֵינִי רַשַּׁאי. לְכָךְ נֶאֱמַר ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״, שֶׁהָלַךְ בִּפְנֵי כָּל יִשְׂרָאֵל בִּזְרִיזוּת לְהַרְאוֹתָם שֶׁהוּא יָכוֹל לָלֶכֶת אֲבָל אֵינוֹ רַשַּׁאי. וּמִטַּעַם זֶה אָמַר לָהֶם: ״בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, וְאַף עַל פִּי כֵן כְּכֹחִי אָז כֵּן עַתָּה, כִּי בְּכָל הַיָּמִים הַלָּלוּ לֹא סָר כֹּחִי, וְזֶה מוֹפֵת שֶׁיָּכוֹל אֲנִי אֲבָל אֵינִי רַשַּׁאי. וּבְדֶרֶךְ זֶה יֵשׁ לוֹמַר ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״ גַּם לְדָבָר אַחֵר שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י: לֹא אוּכַל לָצֵאת וְלָבֹא בִּדְבַר הֲלָכָה, עַל כֵּן ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה״, שֶׁהָלַךְ לִפְנֵיהֶם בִּדְבַר הֲלָכָה וְתוֹרָה, וּבָזֶה הֶרְאָה לָהֶם שֶׁכְּכֹחוֹ אָז כֵּן עַתָּה בִּדְבַר הֲלָכָה, וְיָכוֹל אֲבָל אֵינוֹ רַשַּׁאי, כִּי נִתְּנָה הָרְשׁוּת לִיהוֹשֻׁעַ, וּבְהֶכְרֵחַ נִסְתְּמוּ מִמֶּנּוּ מַעְיְנוֹת הַחָכְמָה, וּסְתִימָה זוֹ שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי כָּאָמוּר.

ניתן לאכילה ולשתיה. אמרינן בירושלמי (הל' א) לאכילה שכתב בו אכילה ושתיה שהיא בכלל אכילה ר' יונה שמע מן הדא (ויקרא י״ז:י״ב) כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא נקרא אכילה ופריך והתניא המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו חייב ומה עביד ליה רבי יונה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא טומאת משקין ולא מצי לשנויי כדמשני בהקומץ רבה (דף כא.) כאן שהקפהו באור כאן שהקפהו בחמה דהכא דם שקרש קתני שקרש מאליו וקתני סיפא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים למשקה בטלה דעתו והדר חזר רבי יונה ושמע מן הדא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה וגו' מה אנן קיימין אי בטעם יין בתבשיל והלא טעם לפגם הוא והדר קאמר רבי חנינא בשם רבי פנחס שמע לה מהדא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראוים לאכילה שתה משקים שאינן ראויין לשתיה פטור הא ראויין חייב ותו דריש סיכה ושתיה בכלל אכילה מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ורבי אליעזר דריש סיכה מדכתיב (שם כו) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ובפרק בתרא דיומא (דף עו:) יליף סיכה כשתיה מקרא אחרינא:

ומצטרפין זה עם זה. אם נפלה סאה אחת מכולן לפחות ממאה חולין מקדשתן. ובהא מודו כולי עלמא דמצטרפין, דשם אחד נינהו וכולהו מקריין תרומה דבחלה כתיב (שם טו) חלה תרימו תרומה ובכורים נמי אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך:

תחילה - ונתת ללוי זה מעשר ראשון לגר זה מעשר עני בשעריך זה מעשר שני דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך (דברים י״ב:י״ז):