פרשנות מצטטת על דברים יג:ב

שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיה עינינו ולבנו שם כל הימים. והוא אמרו יתעלה השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו'. והכונה בזאת גדולה מאד שאם היו דברי תורה באים אצלנו מפי הנביא עליו השלום בלבד אע"פ שנתאמת אצלנו ענין נבואתו באותות ומופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום בזמן מן הזמנים ויצונו בשום דבר הפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת תהיה התורה נצוחה על יד השני או יכנס בלבנו ספק על זה, אבל כשהגיענו ביאור התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו רואות אין שם אמצעי נכחיש כל חולק וכל מספק לא יועילהו אות ולא יצילהו מידינו מופת, שאנחנו היודעים ועדים בשקרותו ובפחזותו, זה הוא שנאמר במעמד ההוא וגם בך יאמינו לעולם, והוא הענין הבא בפרשת כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו', וכבר ביאר הרב זה בספר המדע, והוא יסוד גדול בתורה והוא המניעה הבאה לנו בפסוק פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך והזהיר פן יסורו מן הלב מהודיעם לבנים ולבני בנים לדורות עולם, ואל תטעה בזה מפני דרשם בפירקא קמא דקידושין (דף ל') לבניך ולבני בניך בלימוד התורה לבני בנים, כי לימוד אמונת התורה הוא הלימוד בתורה, אבל נתבונן ונקח ראיה מדבריהם כי היא מצוה עולמית ועם כל הדורות ידבר בלא ישכחו ענין המעמד ההוא שהיה לכל אדם למראית עיניהם ושמיעת אזניהם ושיעתיקו זה מדור לדור לעולם. וזאת המצוה זכרה בעל הלכות גדולות ג"כ והרב שכחה:

והכי פירושה בפרשת שופטים כתיב אך הנביא כו' ומת הנביא ההוא ולא נזכר בהך פרשתא שנתן הנביא אות או מופת או שדיבר לעבוד עכו"ם אבל בפרשת ראה כתיב כי יקום בקרבך נביא כו' ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם כו' והנביא ההוא וגו' יומת כי דבר סרה על ה' וגו' להדיחך מן הדרך וגו' וקשיא למה יצאה עכו"ם אלא לידון דחלוקה עכו"ם משאר כל המצות דאלו עכו"ם בין בעוקר כולו בין בעוקר מקצת חייב מיתה לדברי הכל דפליגי ר"ש ורבנן בברייתא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק. וטעמא דר"ש דכתיב יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ורבנן ילפי הדחה הדחה ממסית כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך מן הדרך אפילו מקצת במשמע ובעוקר הגוף דשאר כל המצות נמי פליגי ר"ש ורבנן חכמים סברי שהוא בסקילה דכתיב נמי התם בפרשת ראה דתניא ללכת בה ללכת זו מצות עשה דמשמע לעשות ובעכו"ם ליכא עשה ש"מ דאשאר כל המצות נמי קאי ויומת דהך פרשה היינו סקילה דילפי הדחה הדחה ממסית וכדכתיבנא ולר"ש בחנק אבל עוקר מקצת דשאר מצות אין בו מיתה לד"ה ואפילו לרבנן דאמרי שאר מצות כתובים בפרשת ראה מ"מ עוקר מקצת דילפינן מדכתיב מן הדרך משמע להו דלא קאי אלא אעכו"ם דאל"כ עכו"ם למה לי אבל לוקה מיהת דהשתא העונה שקר בחבירו לוקה משום לא תענה העונה עדות שקר כלפי מעלה לא כ"ש:

כספו לא נתן בנשך כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה, ובכללו שלא הונה אותו ולא גזלו ולא גנב ממנו; ועתה אמר: שאפילו ברצונו לא לקח ממונו בדבר שיש בו אסור, והוא הנשך. כי אף על פי שנותן לו ברצונו מוכרח הוא לתן, לפי שיצריך ללות ממנו; והנה הוא מחזיר ממונו והנשך יותר. והנה לוקח ממון חברו שלא כדין, אף על פי שהוא ברצונו. ולפי שהמעשה הזה יהיה אדם רגיל בו כי אין אדם קורא עליו חמס כמו על הגזלה ועל הגנבה, לפיכך החמירה עליו התורה, והזהירה בו הרבה. והנביאים כתבו אותו עם החמורות. והרגיל בו יצא במעט זמן ממונו. ודוד ויחזקאל לא אסרו אלא מה שאסרה התורה; והתורה לא אסרה אלא לישראל, אבל לנכרי מותר כמו שנאמר (דברים כג כא): לנכרי תשיך. ולא נאמר כן בגזלה וגנבה ובאבדה ובהונאה, כי אפילו לנכרי אסור להונותו או לגזלו או לגנוב ממונו; אבל הנשך שהוא לוקח ממנו ברצונו ובדעתו מותר. כי ישראל חיב לעשות חסד עם ישראל חברו, וההלואה בלא נשך הוא חסד וטובה; ויותר טובה במקומות מן המתנה, כי הרבה יבושו לקחת המתנה ולא יבושו לקחת ההלואה. ולא כן ישראל עם הגוי, כי אינו חיב לעשות עמו חסד ולהלות לו ממונו בחנם, כי ברוב הם שונאים ישראל. אבל בודאי אם עושה הגוי חסד וטובה עם ישראל חיב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהטיב לו. והרחבתי לך בזה כדי שתמצא בו תשובה לנצרים שאומרים כי דוד לא הפריש בין ישראל לגוי, אלא כל רבית אסור **). וזה לא יתכן בו, כי דוד לא אסר מה שהתיר משה רבנו על פי האל: והנה אמרה התורה (דברים יג ב): לא תסף עליו ולא תגרע ממנו.