פרשנות מצטטת על דברים יג:טז

עונש מניין ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת את יליף דמיהם בם כו'. — צ"ל: את יליף הריגה מהריגה (פי' כתיב בבא על הבהמה ואת הבהמה תהרוגו, ויקרא כ' ט"ו, וכתיב במסית כי הרוג תהרגנו, דברים י"ג ט"ז, ומסית נסקל) הזהרה לנשכב מניין ר' ישמעאל מן אתריה (פי' מלא יהיה קדש) ור"ע מן אתריה (פי' שדורש לא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך וכן מפורש בספרא) כו' עונש לנשכב בין על דר' ישמעאל בין על דר"ע לית משכח ת"ל (שמות כ"ב י"ח) כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב וכתיב (פי' סמוך לו) זובח לאלהים כו' שכב את הזכר ונשכב ממנו על דעתיה דר"ע אינו חייב אלא אחת על דעתיה דר' ישמעאל חייב שתיים שכב את הבהמה ונשכב הימנה ע"ד דר"ע אינו חייב אלא אחת ע"ד דר' ישמעאל חייב שתים שכב את הזכר ואת הבהמה בין ע"ד דר"ע בין ע"ד דר' ישמעאל חייב שתים נשכב מן הזכר ומן הבהמה ע"ד דר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת ע"ד דר"ע חייב שתים שכב שני זכרים כאחת כו'.

חיות פרט לטרפות טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ד:ד׳) ומפני שאמר "טהורות פרט לעוף טמא" נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש "חיות פרט לטרפות" יבא במחלוקת ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן ובתורת כהנים (פרשה א יב) חיות לא שחוטות טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח ט) כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י) על תורים ובני יונה והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג) ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף" (בראשית ז יד) שני מינין כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) הם הקטנים שהן רבים שאפילו בקטניהם יחוס וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים קד יז) כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם כי הטורפים יבאו מעצמם וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ כט) כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן ולשון חכמים כך הוא כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ) האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה לד) ואמרו צפורת כרמים (שבת צ) ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז) ואמר בכתוב (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו על המינין הרבים ההם ונתרבה של מצורע מ"כל" ואמר (שם פסוק יב) וזה אשר לא תאכלו מהם כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם ולכך דרשו "טהורות לא טמאות" ומכל מקום כלם בעלי פטפוט הם וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פד ד) כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (שם קד יז) והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור דתניא בת"כ (פרק ה יד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (ויקרא י״ד:נ״ג) רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר ואי זו זה דרור ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כלם כשרין בו ולפיכך הוצרכו בת"כ (כאן) למעט טמאות וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור ושנו עוד שם (משנה ה) שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אע"פ שאינן שוות כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות כשהן שני מינים פסולות ובפרק אלו טרפות (חולין סב) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד ושאין מטהרין בכל עוף טהור אבל מצותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד שכלן בכלל שתי צפרים טהורות ושנו בסיפרי (ראה קג) אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר ואמר רבי יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור וטמא לא נקרא אלא עוף וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט) ושם העלו (קמ) כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם למעוטי מחוסרות אבר וכן הטרפות פסולות בהן ודרשו "טהורות" למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש והחליפן בע"ז ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (סוטה ט״ז) הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית ושאלו גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו ופירשו כל שיעורי חכמים כך הם בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ואלו היה כל עוף טהור כשר בו היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט) ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו (נגעים יד א) מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות כמו ששנינו בשוות (שם יד ה) וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות" מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ) וזהו ההגון בעיני ובהגדה דרבה (ויקרא רבה טז ז) אמר רבי יהודה ברבי סימון אילין צפריא קולנין זה האומר לשון הרע אמר הקב"ה יבא קול ויכפר על קול ור' יהושע בן לוי אמר צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו והלא דברים קל וחומר וכו':

ועתה אל תעצבו. לפי שאתם רואים אותי במעלה וכבוד. ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי אף על פי שהוא דבר מגונה מאד כי לא אתם שלחתם אותי הנה ולא עשיתם מאומה. כי האלהים אשר לו נתכנו עלילות. וזהו וישלחני אלהים לפניכם. ואמר ועתה אל תעצבו לרמוז להם. כי ענין המכירה היה דבר מגונה מאד והיו ראויים לעונש גדול. והיה ראוי לכם להתעצב ולידאג. ולכן אמר להם ועתה אל תעצבו. אבל לאחר זמן תעצבו. כי בכאן רמז להם ענין עשרה הרוגי מלכות שהיה בעונם. וכמו שאז"ל עשרה הרוגי מלכות מתו בעונם ועשרה בכל דור ודור ועדיין החטא קיים. ובסוף פרשת ויחי יתבאר זה יותר בעז"ה. ובמדרש אמרו ועתה אל תעצבו בשבילכם. ואל יחר בעיניכם בשבילי. אע"פ שכשחטא אדם הראשון נגזרה עליו גזרה עצבון מאכלו. כד"א בעצבון תאכלנה. אבל אתם אל תעצבו. שאין לכם עצב בעון זה במאכלכם אל הרוח'. הה"ד כי למחיה שלחני אלהים לפניכם. לא יצאת גזרת מכירתי מכם. אלא הקב"ה גזר כן כדי שתהיה לכם מחיה בשבילי. שנאמר כי למחיה שלחני. וחזר לומר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. להורות להם מה שאמר להם וישלחני אלהים לפניכם ולא אתם. והטעם לפי שהם כשמכרוהו ושלחוהו שם היה לעבד עולם ולא לכבוד ולמעלה. ואמנם הוא עכשיו מולך ומושל על ארץ מצרים. אם כן השם הוא השולח. כי מאתו לא יצא כי אם טוב. וז"ש ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה. אעפ"י שבאותו העת אתם השולחים הזמורה. בזה העת אין אתם השולחים כי האלהים. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. ואחר שזה כן בזה תראו כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי אם אלהים. מהרו ועלו אל אבי ותגידו לו את כל כבודי. וזהו ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלהים וגומר. ואמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש כמאמרם ז"ל. והנראה ע"ד הפשט כי לפי שיוסף אמר להם שיגידו לאביו איך הוא מושל בכל ארץ מצרים וידוע כי אין ראוי לשום אדם לשבח עצמו והוא גנות גדולה. כאמרו יהללך זר ולא פיך. לכן אמר להם יוסף והנה עיניכם רואות. כי פי המדבר אליכם ואין ראוי לי לשבח מאמרי. ולכן לא אמרתי לכם אלא ראשי דברים מכבודי. אבל אתם תוכלו להגיד את הגדולות והנוראות שראיתם מכבודי. ולכן יוסף לא אמר להם אלא דברים כוללים מכבודו. וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו. אבל פרטי הפרטים לא אמר להם. לפי שאין ראוי לשבח עצמו בפיו. וזהו והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן. כי פי המדבר אליכם. ולכן אין ראוי להאריך בעניני כבודי. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי ואת כל אשר ראיתם בעיניכם מפרטי פרטי כבודי. כי לכם משפט הגאולה. ואף מה שהגיד יוסף מכבודו בדרך כלל לא היה ראוי לאיש המעלה כמוהו. אלא להודיעם שענייני העולם הזה ותענוגיו הם הבל. וכסף וזהב הם אוצרות הבעל. לבד מה שמוציא בפדיון נפשו. כמאמרם ז"ל מהו ואנכי אפדם בממונם. והמה דברו עלי כזבים. לאצור אוצרות לבעל. ותמצא זה מפורש באחאב כששלח לו בן הדד מלך ארם כספך וזהבך לי הוא וגו'. והשיבו ישראל לך אני וכל אשר לי. וכששלח אליו פעם שנית לאמר כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך וחפשו את ביתיך ואת בתי עבדיך והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו. ואז קרא המלך לכל אדוני ישראל ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. והשיבו לו כולם אל תשמע ולא תאבה. ומה הקשה לשאול בשניה מבראשונה שהוצרך לומר רעה זה מבקש. והזקנים וכל העם אמרו אל תשמע אליו. עד שהוצרכו חז"ל לומר שבקש בשנייה שיקחו ממנו חמדת התורה. דכתיב בה הנחמדים מזהב ומפז רב. וז"ש כל מחמד עיניך. ולכן אמר המלך רעה זה מבקש כנגד התורה. ואמרו לו הזקנים לא תשמע אליו. כל הטובות הם הבל בערך התורה. ולכן נ"ל שאמרו הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה לפי שדנוהו כמסית. כי בראשונה לא אמר אלא כספך וזהבך והודו לו. וחזר להסית שיקח מחמד עיניהם. והשומע סבור שהיה שואל חמדת המרגליות והאוצרות הטמונים וזהו וחפשו את ביתיך. ולא היה כן אלא חמדת התורה היה רוצה ליקח ולהעבירם על דת בענין שיעבדו ע"ז. כמוזכר במסית נלכה ונעבדה אלהים אחרים. ולכן כמ"ש במסית לא תאבה לו ולא תשמע אליו כ"כ בכאן אל תשמע ולא תאבה. ולפי שכתב במסית ולא תחוס עינך ולא תחמול ולא תכסה כי הרוג תהרגנו. נתן השם למלך ארם ולכל עמו ביד ישראל דכתיב ויכו בני ישראל ארם מאה אלף רגלי ביום א'. ולפי שאלו היו רוצים להסית את ישראל. דנם השם כדין עיר הנדחת. שכתוב שם יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וגו' וכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא. וכתיב ושרפת את העיר ואת כל אשר בה. ולכן כתוב בארם וינוסו הנותרים אפקה אל העיר. ותפול החומה על כ' ושבעה אלף איש הנותרים. כי למה לא מתו כולם ביד ישראל. אלא שרצה השם לדונם כדין עיר הנדחת ותהיה חרם העיר וכל אשר בה. ולכן ותפול החומה עליהם בענין שתהיה תל עולם לא תבנה עוד. ולפי שבמסית כתיב כי הרוג תהרגנו. סיפר שם ובן הדד נס ויבא אל העיר חדר בחדר. ויאמרו לו עבדיו הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד הם. נשימה נא שקים במתננו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ועשו כן והלכו אל מלך ישראל. ואמר שהיה אחיו ויעלהו על המרכבה ויכרות עמו ברית. ואז בא איש האלהים ואמר לו יען שלחת את איש חרמי מידך והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו. ועתה ראה והתבונן במה שכתבתי. כי למה ענשו בעונש זה והוא לא הוזהר שימיתנו. ועוד למה קראו איש חרמי. אבל כמו שכתבנו הוא כמין חומר. כי אחר שהוא היה המסית הגדול וכל עמו עמו הנם כמסיתים וכעיר הנדחת ותפול החומה עליהם. הנה בן הדד היה המסית הגדול. והכתוב אמר בו כי הרוג תהרגנו. וכן היה ראוי שיעשה מלך ישראל לבן הדד שיהרגנו וידו תהיה בו בראשונה. בענין שיהיה חרם הוא וכל עמו. ככתוב בעיר הנדחת הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה וגו'. וכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו. וא"כ מלך ישראל עבר על זה וחמל על הדד שהיה איש חרמי ולא הרגו. לכן חרה אף ה' בו ובעמו אחר שהם דנוהו תחלה כמסית ואמרו אל תשמע ולא תאבה. ולהורות שבן הדד ועמו היו רוצים להסית את ישראל בנחש ובקסם. תמצא שכתב שם כשיצאו אל מלך ישראל אולי יחמול עלינו. כתיב שם והאנשים ינחשו וימהרו ויחלטו הממנו. ואין להאריך בזה אלא שיצא לנו מזה שכל טובות העולם הם הבל. לבד טובות הנפש שהיא התורה. ולכן יוסף הצדיק אע"פ שנראה שהיה משבח עצמו לומר וישימני לאב לפרעה. לא היה אלא להודיע כי טובות הנפש הם טובות אמיתיות. ורעות הנפש הם רעות באמת. ולא רעות הגוף כי הייסורין והעינויין מעמידין האדם. והעמידו לו כל תלאותיו ליוסף עד שעלה למעלה זו. ואחר שהוא בזאת המעלה. ידוע הוא שהשם העלהו במעלות על מזבחו. וכפר על עונותיו. כאמרם ז"ל במדרש על מחלת בת ישמעאל. שלשה מוחלים להם על כל עונותיהם גר שנתגייר. והעולה לגדולה. והנושא אשה. וטעמם ידוע כי הגר אחר שהכיר לבוראו ונבדל מסורו הרע הוא מכופר. והעולה לגדולה ידוע כי אחר שהוא היה בשפלות והשם נזכר ממנו והעלהו לגדולה אין לו עון אשר חטא. שאם היה בו עון היה מעכב גדולתו. ואחר שהוא בגדולה אין ראוי שאדוניו ישיב אחור ימינו להשפילו. וכמו שאמרה אשת מנוח כשאמר מות נמות כי אלהים ראינו. לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידינו עולה ומנחה. כי אין מדרך האדון להעלות עבדו במעלה ואח"כ להשפילו ולהמיתו. כי טוב לו את אשר עדן לא היה. וכן הנושא אשה אחר שהאשה משלמת הגוף ומצלת אותו מהעון. כאומרם און אשתו הצילתו. ראוי הוא שיהיה מכופר. וכל זה אסמכוהו אקרא דמחלת בת ישמעאל. וא"כ אחר שיוסף חטא עם אחיו בהוצאת דבה והשם ענהו ויסרהו מלכת בדרכיו הראשונים. ואח"כ העלהו לגדולה. מן ההכרח הוא שהוא מכופר מעונותיו. ולכן סיפר להם מעלתו וכבודו להודיעם מעלת נפשו. כי כל טובות העולם הזה תוהו המה. כי באופן אחר לא היה ראוי לשבח עצמו. ולכן אמר להם אתם רואים כי פי המדבר אליכם. ואין ראוי להאריך ולדבר במעלתי אלא לסבה הנזכרת. אבל אתם והגדתם לאבי את כל כבודי:

יתובי מתא - בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):