פרשנות מצטטת על דברים יג:יא

בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל. לְשׁוֹן ״בֵּין וּבֵין״ מָקוֹם אִתִּי לְהוֹסִיף שֵׁנִית יָדִי וּלְפָרְשׁוֹ עַל מַה דְּבֵינֵי בֵּינֵי בֵּין שִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז לְתִשְׁעָה בְּאָב, כִּי פָּארָן הַיְינוּ מַעֲשֵׂה מְרַגְּלִים אֲשֶׁר בּוֹ בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וְהוּקְבַּע בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְתֹפֶל הַיְינוּ הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, כִּי מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן אֵין לוֹ דִּמְיוֹן בַּמִּקְרָא, וְיוֹתֵר הָיָה נָכוֹן אִם הָיָה רַשִׁ״י מְפָרְשׁוֹ מִלְּשׁוֹן ״הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח״ (איוב ו ו) כִּי כָּל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ טַעַם נִקְרָא תָּפֵל, וְזֶה הָיָה מַסְכִּים לְדִבְרֵי רַשִׁ״י. אֲבָל לְפִי דַּרְכֵּנוּ קָרוֹב לִשְׁמֹעַ שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל רָמַז בְּתֹפֶל, כִּי מָצִינוּ לָשׁוֹן זֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, בְּיִרְמְיָה (כג יג) כְּתִיב: ״וּבִנְבִיאֵי שׁוֹמְרוֹן רָאִיתִי תִפְלָה הִנַּבְּאוּ בַבַּעַל״ וְגוֹ׳, וּכְתִיב (איכה ב יד): ״נְבִיאַיִךְ חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל״ וְגוֹ׳, וְכֵן יְחֶזְקֵאל קָרָא אוֹתָם: ״טָחֵי תָפֵל״ (יג יא), וְכֵן אָמְרוּ עוֹשֵׂי הָעֵגֶל: ״אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל״ (שמות לב ד), וּבָזֶה נָתְנוּ תִּפְלָה לֵאלֹהִים. וְזֶה הָיָה בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וּבוֹ בַיּוֹם נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבִבְקִיעַת אֲבָנִים אֵלּוּ הוּקְבַּע לְדוֹרוֹת כִּי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז הָבְקְעָה חוֹמַת הָעִיר וַאֲבָנֶיהָ, וּבֵין שְׁנֵי גְּבוּלִים אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל רוֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, וְזֶהוּ לְשׁוֹן ״בֵּין וּבֵין״ הַנֶּאֱמָר כָּאן, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א ג): ״כָּל רוֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים״. כִּי בֵּין חֵטְא הָעֵגֶל וּבֵין חֵטְא הַמְרַגְּלִים כָּרַע רָבַץ וְדֹחוֹ לֹא יוּכְלוּ קוּם, כִּי בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע אֵין הַצָּלָה מִפְּנֵי עָקַת אוֹיֵב כִּי אִם בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי דְּרָכִים אוֹ בִּשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד: הֵן מִצַּד הַשְׁגָּחַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמַּצִּיל לְכָל הַדְּבֵקִים בּוֹ אַף אִם אֵינָן עֲצוּמִים בַּטֶּבַע, מִכָּל מָקוֹם כְּשֶׁהֵן מְקַיְּמִין וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, הַגּוֹרֵם הַדְּבֵקוּת בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אָז הוּא מַצִּיל לְכָל הַדְּבֵקִים בּוֹ; הֵן מִצַּד הַטֶּבַע, כְּשֶׁהֵן מְקַיְּמִין ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ אָז אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעֲזֹרוּ, אַף אִם הֵם חוֹטְאִים וְסָר ה׳ מֵעֲלֵיהֶם, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם קְצָת תִּקְוָה בְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע אִם לֹא תִּתְנַגֵּד לָהֶם הַמַּעֲרָכָה.

סקול יסקל: בזריקת אבנים עליו, וכן הוא אומר וסקלתו באבנים (דברים י"ג י"א), וסקלתם באבנים (שם י"ז ה'), וסקלתם אותם באבנים (שם כ"ב כ"ד), וכן מצאנו כי איזבל כתבה והוציאוהו וסקלוהו (מ"א כ"א י') ובמעשה כתוב ויוציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים (שם שם י"ג), וכן ראיה ממה שכתוב למעלה (י"ט י"ג) לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה (ע' פירוש שם), ורז"ל הקלו באדם לקרב מיתתו (ע' סנהדרין פרק ו' משנה ד'); והנה הריגת השור איננה עונש לשור אלא לבעליו, כדי שישמור בהמותיו; וכבר היה אפשר שילקח ממנו שורו מבלי שיסקל, אלא שסקילתו תעשה רושם בכל העם, וכל העם יראו וישמעו וייראו, ועוד כי עי"ז תתחזק בלב העם שנאת הרציחה, ויתרשם בלבם כי שופך דם האדם, יהיה השופך מי שיהיה, באדם דמו ישפך, וכענין שנאמר (בראשית ט' ה') מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם.

צדו השני של מטבע השכר הוא הענישה. זו שימשה כאמצעי כפייה וסמכות בחברות דתיות שונות בעבר ובהווה. האינקוויזיציה בימי הביניים היא אחת הדוגמאות המפלצתיות לשיטה זו. בספרות התנאית והאמוראית מופיעה ענישה כדרך לגיטימית לכפיית מצוות. חכמים וציבור שרצו ללכת בדרך זו עשויים היו לטעון למסורת מקראית מפורשת: דין המגדף (ויקרא כד יד), המסית (דברים יג יא), עובד עבודה זרה (דברים יז ה) ואחרים. בהלכה התלמודית נקבע שכל העובר על לאו חייב מלקות (משנה, מכות כל פרק ג); "ארבע מיתות נמסרו לבית דין סקילה שרפה הרג וחנק" (משנה, סנהדרין פ"ז מ"א);