פרשנות מצטטת על דברים יד:יב

חיות פרט לטרפות טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטיט לפיכך הוצרכו בטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ד:ד׳) ומפני שאמר "טהורות פרט לעוף טמא" נלמד שאין הצפרים מין טהור ידוע אבל הוא שם כולל כל העופות אם כן מהו הפטפוט הזה שמצאו להם כי עופות רבים אין בהם פוצה פה ומצפצף ועוד כי מדרש "חיות פרט לטרפות" יבא במחלוקת ולמאן דאמר טרפה חיה אינו כן ובתורת כהנים (פרשה א יב) חיות לא שחוטות טהורות לא טמאות טהורות לא טרפות ובעלי הפשט אומרים כי כל עוף יקרא צפור ממה שאמר צפור שמים ודגי הים (תהלים ח ט) כל צפור כל כנף (בראשית ז יד) בן אדם אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) וכן ואת הצפור לא בתר (בראשית טו י) על תורים ובני יונה והנכון בעיני ששם צפור כלל לעופות הקטנים המשכימים בבקר לצפצף ולשורר מלשון ארמית צפרא וכן ישוב ויצפור (שופטים ז ג) ישכים בבקר אמר "צפור שמים" עליהם כי הם לרובם יגביהו לעוף בשמים ו"כל צפור כל כנף" (בראשית ז יד) שני מינין כל הקטנים וכל הגדולים כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כב ו) הם הקטנים שהן רבים שאפילו בקטניהם יחוס וכן אשר שם צפרים יקננו (תהלים קד יז) כי הם השוכנים בענפי ארזי הלבנון אמור לצפור כל כנף (יחזקאל לט יז) שיתאספו אפילו הקטנים עליהם כי הטורפים יבאו מעצמם וכן התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (איוב מ כט) כי דרך הנערים לשחק בעוף הקטן ולשון חכמים כך הוא כל שיש בידו מקל או צפור (עבודה זרה מ) האורג משער הנזיר כמלא הסיט בבגד בצפרתא (תמורה לד) ואמרו צפורת כרמים (שבת צ) ואמרו בשר צפרים מחזירין החולה לחליו (ברכות נז) ואמר בכתוב (דברים יד יא) כל צפור טהורה תאכלו על המינין הרבים ההם ונתרבה של מצורע מ"כל" ואמר (שם פסוק יב) וזה אשר לא תאכלו מהם כאומר ואלה אשר לא תאכלו מבשרם ולכך דרשו "טהורות לא טמאות" ומכל מקום כלם בעלי פטפוט הם וכן גם כן גם צפור מצאה בית ודרור קן לה (תהלים פד ד) כך נראה שאינו שם כולל העופות כולם וכן אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה (שם קד יז) והנראה מדברי רבותינו שכל עופות טהורים נקראים צפור אבל מצותו של מצורע בצפרי דרור דתניא בת"כ (פרק ה יד) ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (ויקרא י״ד:נ״ג) רבי יוסי הגלילי אומר צפור שחיה חוץ לכל עיר ואי זו זה דרור ומן המדרש הזה הזכירו הפטפוט ויתכן שאינו אלא למצוה ודיעבד כלם כשרין בו ולפיכך הוצרכו בת"כ (כאן) למעט טמאות וכן שנינו במשנה מסכת נגעים (פי"ד מ"א) ומביא שתי צפרים דרור ושנו עוד שם (משנה ה) שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה בקומה ובדמים ולקיחתן כאחת אע"פ שאינן שוות כשרות שחט אחת מהן ונמצאת שלא דרור יקח זוג לשניה והטעם בזה שאף על פי שבדיעבד כלן כשרות כשהן שני מינים פסולות ובפרק אלו טרפות (חולין סב) אמרו עוף המסרט כשר לטהר בו את המצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים ומכאן שאין צפרי המצורע מין אחד בלבד ושאין מטהרין בכל עוף טהור אבל מצותו בכל עוף דרור כלומר שדרה בבית כבשדה ולפיכך אמרו בסנונית דכיון שהיא טהורה לדעת חכמים כשרה לטהר בה שהיא בכלל דרור ומכל מקום כל הטהורין כשרים בדיעבד שכלן בכלל שתי צפרים טהורות ושנו בסיפרי (ראה קג) אמר רבי יאשיה כל מקום שנאמר צפור בטהורה הכתוב מדבר ואמר רבי יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור וטמא לא נקרא אלא עוף וכך הזכירו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קלט) ושם העלו (קמ) כי "חיות" שחיין ראשי אברים שלהם למעוטי מחוסרות אבר וכן הטרפות פסולות בהן ודרשו "טהורות" למעט אסורות כגון צפרי עיר הנדחת ועוף שהרג את הנפש והחליפן בע"ז ומדרשם זה שם מן הלשון עצמו שאין צפור אלא עוף טהור ומשמע מכאן שכל עוף טהור בכלל צפור וראיתי עוד בירושלמי במסכת נזיר (פ"א ה"א) שאמרו וכי נזיר טמא צפרים הוא מביא תורים ובני יונה הוא מביא אית תניי תני כל עוף טהור קרוי צפרים אית תניי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים והנה נשאר בידינו ממנו מחלוקת ומכל מקום יתכן שיהיה השם בקטנים בלבד ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה (סוטה ט״ז) הבא מים שדם צפור נכר בהם וכמה הם רביעית ושאלו גדולה שדוחה את המים קטנה ונדחת מפני המים מהו ופירשו כל שיעורי חכמים כך הם בצפור דרור שערו חכמים אין לך גדולה שדוחה את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים ואלו היה כל עוף טהור כשר בו היה מהם מי שדמו דוחה כמה לוגין ואולי אמרו כן בצפור דרור שהוא מצוה לכתחלה ממדרשו של ר' יוסי הגלילי וכבר הזכירו בגמרא (שבועות כט) ודילמא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמל והנכון שיעלה מכל זה הוא שנאמר שכל צפור שאינו דרור פסול אפילו בדיעבד מן המדרש הזה שלא שנו במשנתנו (נגעים יד א) מצותן שיהו דרור אע"פ שאינן דרור כשרות כמו ששנינו בשוות (שם יד ה) וכל הדרורים בעלי פטפוט הם ומה שאמרו בת"כ "לא טמאות" מפני שיש אף בטמאין מינין שהם דרור כגון הסנונית לרבי אליעזר או יהיה פירושו למעט טמאות לך שהן האסורות והטרפות כמו שהעלו בגמרא בפרק שלוח הקן (חולין קמ) וזהו ההגון בעיני ובהגדה דרבה (ויקרא רבה טז ז) אמר רבי יהודה ברבי סימון אילין צפריא קולנין זה האומר לשון הרע אמר הקב"ה יבא קול ויכפר על קול ור' יהושע בן לוי אמר צפרים צפרי דרור שאכלה מפתו ושתת מן מימיו והלא דברים קל וחומר וכו':

לא יאכלו. לְחַיֵּב אֶת הַמַּאֲכִילָן לִקְטַנִּים, שֶׁכָּךְ מַשְׁמָעוֹ לֹא יְהוּ נֶאֱכָלִין עַל יָדְךָ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאָסְרָן בַּהֲנָאָה? תַּ"ל לֹא תֹאכְלוּם — בַּאֲכִילָה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה מֻתָּרִין; כָּל עוֹף שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְמִינָהּ, לְמִינוֹ, לְמִינֵהוּ, יֵשׁ בְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה לֹא בְמַרְאֵיהֶם וְלֹא בִשְׁמוֹתָם וְכֻלָּן מִין אֶחָד:

את הנשר. עופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים וקמ"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה (חולין ס"ג ב') פירוש אפי' בלשון מגונה שהרי הזכיר הטמאים ולא הטהורים, עי' ריש פסחים. (הרב בחתם סופר סי' ע"ד) וכתב עוד ומ"מ יש לעיין, תינח אם נתבארו הדברים ביאור יפה בקצרה אז עת לחשות ולקצר אבל הכא לא נתבאר יפה שהרי כתיב למיניהם גבי ד' מינים ומרבה ר"א שכן אע"פ שאין נדמה (שם ס"ה) וא"כ אדם המכיר העופות הנזכרים להדי' במראיהן, מ"מ עוף הבא לפנינו מי בקי ויכיר אולי הוא שכנו של נץ או איה, א"כ לא נתבאר המבוקש, משא"כ אלו הזכיר כל הטהורים לא היה נשאר שום ספק, וצריך לומר דאתי' כרבנן דר"א דלמינהו אינו מרבה אלא שכן ונדמה בצורה כמותו, ואם כן אם מכיר איה ונץ אנפה ועורב מכיר כל מיניהם הדומה להם בצורה, ושפיר נקט קרא דרך קצרה, עכ"ד. ואין זה מספיק רק לרש"י שפירש ונדמה דומה להן במראיהן, וכבר תמה עליו הרשב"א בחידושיו שם, דהא זרזיר דומה במראהו לעורב ושוכן עמו ואפ"ה פליגי רבנן לכן פי' נדמה דומה בסימנים, והיינו פלוגתייהו בזרזיר ובסנונית לבנה (שם ס"ב) דזרזיר אע"פ שדומה לו במראהו חלוק ממנו בסימנים שזה יש לו זפק ועורב אין לו זפק, וסנונית לבנה אע"פ שדומה לו בסימנים הרי הוא חלוק ממנו במראה שזה שחור כלו וזה לבנה. ור"א דאסר משום שדומה בסימנים ובמראה רובה שכולה שחורה חוץ מכרסה וכן הר"ן בחידושיו שם, ובאלפסי פירש דלא כרש"י. וכאן בפירוש התורה כתב רש"י כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו, יש באותו המין שאין דומין זה לזה לא במראיהן ולא בשמותיהן וכולן מין אחר, מבואר שפי' נדמה דמיון סימנים כרשב"א ור"ן הפך ממה שפי' בתלמוד. א"כ הדרה קושי' לדוכתה, מי הוא זה המכיר כל אלה ובסימניהם. והדבר יותר מתמיה לדעת ר' משה ב"ר יוסף שהסכימו בו גדולי המורים הרשב"א והר"ן ומהרש"ל, אין לנו תועלת בהודעת כ"ד מיני טמאים שהזכיר קרא, רק בעוף הבא בסימן אחד ואין ידוע אם הוא דורס אם לא, שאין לו היתר רק בשיכיר כל העופות הכתובים בתורה, ואפי' פרס ועזני' שאינם שכיחים כלל בישוב, כמבואר כל זה בדברי הר"ן, וכבר צעק הרשב"א בחידושיו שם, אם אתה מצריכו שיכיר כל עופות הטמאים, הרי אתה מוסיף עליו ומצריכו בקיאות יתר מאד עד שיכיר גם פרס ועזני' דלא שכיחים, ע"ש. מצורף לזה לעוף זה הבא בסימן אחד רק שאינו יודע אם הוא דורס, בקל יכולים להתברר אם הוא חולק את רגליו בעמדו על החוט, או כשקולט מן האויר. הנה בזה הדרך ידבר קרא בלשון קצרה שהיא באמת ארוכה מאד. ואם אין רצון התורה לבאר מינים הטהורים מפני שהם מרובים, מכל מקום אינה מוכרחת לבחור בלשון מגונה לדבר מן הטמאים ויש בידה לבחור בלשון ערמים, לבלי הזכיר בו לא מינים הטהורים אף לא מינים הטמאים, כי אם לומר בדרך כלל. כל עוף אשר בו אצבע יתרה, או זפק, או קרקבנו נקלף ואינו דורס טהור, ואם לא נודע אם דורס אף ביש לו שתים מאלה טמא. דומה לפרשת דגים שלא הזכיר קרא שמות המינים רק הסימנים. לכן נ"ל שאין כוונת אמרם שבחרה התורה בלשון קצרה, קצרה שאין קצרה ממנו, כ"א קצרה בערך שכנגד כמות הרבוי שבעופות הטהורות, הטמאות מועטות וקצרות ובחר הכתוב בלשון קצר כזה, שהוא ממוצע בין לשון הארוך יותר מדאי ובין לשון קצר שבקצרים, להודיענו בו דבר שלא היינו יודעים אותו בלשון אחר. והוא זה: דאף על גב שכל העופות מצטרפין זה עם זה כיון שאיסורן בלאו אחד, כגון בשר הנשר והפרס והעזני' שקבץ מכלם כזית ואכלו לוקה (כבמעילה י"ז וברמב"ם פ"ד ממ"א הי"ז) מ"מ באכל הברי' כמו שהיא בשלמותה, הנשר והפרס והעזני', והתרו בו אל תאכל נשר פרס ועזני' לוקה על כל אחד ואחד, כמו לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך, אף ע"ג דכלהו בחד לאו כתיבי לקי אכל אחד ואחד, דכיון דמפורשים וכתובים, לא תוכל לאכול אכלהו קאי, (כמ"ש רש"י מכות י"ט) ואף ע"ג שלא היתה רק התראה אחת, אם אכל הנשר הפרס והעזני' לקי שלש, כמו בלא יחבול רחיים ורכב דחייב שתים, (עתוס' ב"מ קט"ו ד"ה וחייב) ועתוס' חולין צ"ו ד"ה מכלל, דעוף טמא כשהוא שלם חשיבא ברי, לחייב עליו בכל שהו, דהוי כאלו פי' הכתוב שלא תאכלנו בין גדול בין קטן. והתבונן דבפרשה דילן טרם יתחיל הכתוב לפרט מיני עופות הטמאים אמר בלשון רבים, ואת אלה תשקצו מן העוף, ושינה הכתוב בזה ממה שאמר בבהמה זאת החיה בלשון יחיד, וכן בדגים את זה תאכלו, וכן בשרץ העוף המותרין את זה תאכלו, וכאן בעופות אמר לאלה בלשון רבים הכולל את כלם יחד, והיה מקום לטעות דלאו לא יאכלו אינו מתחלק על הפרטים ולהוי כלאו שבכללות דלא לקי רק חדא, לכן חזר קרא במשנה תורה, שהוא ביאור יותר על המצות הקודמות, וכתב (ראה י"ד י"ב) וזה אשר לא תאכלו מהם, במלת זה שהוא לשון יחיד יורה שהלאו מתחלק לכל פרטי העופות הבאים אח"כ בשמותם, והאזהרה על כל אחד מהם, ואף בהתראה אחד חייב על כל מין ומין שאכלו שהוזכרו לו בהתראה. ומלת מהם מוסב על פרטי עופות הטמאים, לכן הקדים מלת וזה להורות האזהרה על כל אחד מהפרטים, ודומה למ"ש (במנחות נ"ח ב') המעלה שאור ודבש ע"ג המזבח לוקה משום שאור ומשום דבש, דמלת ממני לחלק בא כמ"ש תוס' שם. ואין טענה ממה שדרשו רבותינו ממלת מהם להורות על השחוטה שבמצורע (קדושין נ"ז), בנא ומבושל, אע"ג דמלת ממנו אפסח קאי, מ"מ לחלק בא, ע"ש בתוס' מנחות. לפי"ז הא דאמר רבי דעופות טמאים הוזכרו משום דמעיטי, לאו דוקא הוא, דבאמת צריכין להו לדינא, אלא אגב גררא דבהמות שהוזכרו הטהורות מהך טעמא אמר גם בעופות כן. ומה שאמרו דקמ"ל ללמד בלשון קצרה, לא קאי רק אבהמות טהורות (ודע דגם בזה אינו לשון קצרה שאין קצר ממנו, דהא לא סגי לי' לקרא במה שפרט סימני פרסה לחוד, דמ"מ פי' בפרשת ראה עשר מינים הטהורים, אלא הוא קצר בערך הטמאות). ומ"מ יש לעיין, ממה דטרח תלמודא מאי טעמא פרט כל הני עופות טמאים, ואמרו שהם שני כתובים הבאים כאחד, ולתוס' וראשונים שם בסוגי' הם י"ט כתובים הבאים כאחד, דהא כל חד וחד לגופא אצטרך ולהורות חלוקי מלקיות אף בהתראה אחת: