פרשנות מצטטת על דברים יד:יט

דכתיב בדנים כו' וכה"ע עד ואלו שרצים. בכת"י אית' וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הוי להו אל תשקצו ואל תטמאו תרין. וכתיב השרץ השורץ סתמא ל"ש דים ל"ש דיבשה. הני דויקרא כו' אכל נמלה לוקה חמש דכתיב כל השרץ השורץ עה"א שקץ הוא לא יאכל. וכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וגו' וכתיב אל תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם וכתיב לא תטמאו א"נ בכל השרץ הרומש. אכל צירעא כו'. כ"ז נוס' הכת"י. והוא מכוון ממש לפרש"י עירובין וש"מ וכמו שהבין כן הרמב"ן בסה"מ שורש ט' בדעת רבינו. וזהו כלל הענין. פוטיתא הוא שרץ המים לחוד. ולוקה ד' היינו שני לאוין הכוללין בפ' שמיני פ' י"א פסוק מ"ג ולא תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. ושני לאוין מיוחדין בשרץ המים א' בפ' זו וא' בפ' ראה. ונמלה הוא שרץ הארץ לחוד. ולוקה חמש. שני לאוין הכוללים. ושלשה לאוין דפ' שמיני שם פ' מ"א ופ' מ"ב ופ' מ"ד. נמצא יש להגיה נוס' שלפנינו בספרו של רבינו. או להוסיף בנמלה ולא תטמאו וגו' גם ולא תטמאו א"נ בכל השרץ הרומש. או להגיה תחת קרא אל תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ. ולהעמיד ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש ולאוין הכוללין לא הובאו בנמלה שהרי כבר פי' בפוטיתא דל"ש דים ל"ש דיבשה. ובה"ג בה' דגים איתא לפנינו בזה"ל אכל נמלה דכתיב בה חמש לאוין לוקה חמש. דכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואומר כל הולך על גחון וגו' וכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש [וצ"ל השורץ] על הארץ. והגיה הרמב"ן לפי דרכו והעתיק לשון בה"ג בזה"ל אל תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש. נמצא מבואר בנמלה כל החמש לאוין. ובהלכות הרי"ף ס"פ אלו טריפות כתוב הלכה זו מכוון כפי דעת רש"י ורמב"ן. אבל ממש"כ הר"ן שם שכ' בזה"ל נמלה לוקה חמש. לא נתחוורו דברי הרי"ף במנין לאוין שלו ובמקצת נוס' הלכות הוא מתוקן וכו' ואח"כ הביא פירש"י. מבואר שלפני הר"ן היה בספרי הרי"ף שלא כמו לפנינו. ושלטו בו ידי מגיהים. והנה לפי הבנת הרמב"ן בדעת רבינו וכמו שבאמת הכי הוא בכת"י. א"כ קשה טובא מש"כ הערוך ערך במתא בזה"ל ובמכות פ' אלו הן הלוקין בגמרא אכל נבילות ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא נגדיה רב יהודה. פי' בשאלתות גדולות בויהי ביום השמיני מי שאוכל דג שנמצא כשחורש הארץ לא מיחייב אלא חד מלקות מדר"י וכן הלכה עכ"ל. והכי הביא העיטור ה' הכשר הבשר [ולשון בשאלתות גדולות ע' מש"כ בפתח העמק הראשון אות ג' בס"ד]. ואי איתא כהרמב"ן האיך אפשר שלא יהא אלא חד מלקות. הרי יש בו ה' מלקות. אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ הבין כוונה אחרת בשיטת רבותיו. ובלי ספק לפניו היה גם ספר הרי"ף מקובל מפה לאוזן ע"י אביו והר"י מיגש ז"ל גם ספרי רבינו ובה"ג היה לפניו כאשר המה לפנינו וז"ל הרמב"ם שם מל"ת קע"ט הזהירנו מאכול איזה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אמרו ית' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ. לאו זה בפ"ע ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל. לפיכך מי שאכל כלום משרץ הארץ לוקה שתים א' משום השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. וא' משום אל תשקצו את נפשותיכם. ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים. א' משום שרץ העוף טמא הוא לא יאכל. וא' משום אל תשקצו ואם אכל בע"ח עוף וילך על הארץ עד שיהיה שרץ העוף ושרץ הארץ חייב עליו ד' מלקיות. ואם חובר לזה שיהיה ג"כ משרץ המים. יהיה חייב עליהם ו' מלקיות והחמישי משו' דג טמא שנא' מבשרם לא תאכלו והששי משום אל תשקצו לפי שהוא כולל ג"כ שרץ המים. ואין אצלו כתוב לאסור שרץ המים זולת אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ובאלו השרשים אמרו בגמרא מכות אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. וזהו הפי' שפירש כל מי ששמעתי אומר או ראיתי דבריו בפירוש אשר פירש בזה המאמר כו' עכ"ל. והרמב"ן העתיק דבריו וגייז מינייהו מש"כ ואין אצלו כתוב לאסור שרץ המים זולת כו' אשר הוא יסוד לזה הפי' כאשר יבואר. ואחר כ"ז ג"כ אין דברי הרמב"ם מתבארים. והיאך הבין בפי' הגאונים כל פרטי חלקי המאמר. אם לא שנגיה מעט בדבריו ז"ל. ומתחלה אובין לפניך הבנת הרמב"ם בדעת רבותיו. היינו דולא תטמאו בהם אינו נחשב כלל. כאשר גם הוא ז"ל לא מנאו אלא לטעם ולא למניעה כמבואר בשורש החמישי. וגם בה"ג מודה לזה השורש אלא שמחולק עם הרמב"ם בכמה פסוקים אם המה טעמים או מניעות. אבל זה הפסוק ודאי אינו אלא טעם לאזהרה הסמוכה לו. ומש"ה לא מנאו בה"ג במנין המצות שלו. וגם הלאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש עה"א. לכ"ע אין לו שייכות להני ג' מיני בריות. דלאו הזה מיותר על הנולד מעיפוש ואינו פרה ורבה כדעת הרמב"ם עצמו במצוה קע"ז ובה' מ"א פ"ב. והכי דעת בה"ג מדמנה במנין המצות בזה"ל שרץ העוף שרץ המים שרץ הארץ לא תאכלו. אל תשקצו את נפשותיכם. ולא תטמאו את נפשותיכם ואי אינו אלא לאו מוסף למלקות על כל השרצים. לא היה לו למנותו בפ"ע דכ"ע מודו שאין למנות לאוין הכפולים. ולא נחלק בה"ג עם הרמב"ם אלא אי תליא מלקות עם מנין הלאוין כמבואר ברמב"ן ריש שורש ט'. אלא ודאי זה הלאו דפרט בו הכתוב הרומש על הארץ פירושו הנולד מן העיפוש. ופוטיתא ונמלה וצירעה פרים ורבי' לדעת הגאונים. גם הבין הרמב"ם דהגאונים חושבים הני תרי קראי כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון וגו' ללאו א'. דבאור קרא הקודם הוא. והכי מפורש בדברי הגאונים שהעתיק הרמב"ם מי שאכל משרץ הארץ לוקה שתים. ולא שלש כפירש"י. עוד דעת הרמב"ם והגאונים דדג ושרץ המים תרי מילי נינהו. דג הוא השט במים. ושרץ המים הוא ההולך על קרקע המים. והכי מבואר בדברי הרמב"ם שכ' להלן בזה"ל ולא תרחיק היות מין א' בעצמו והוא עוף טמא והוא שרץ העוף שזה אינו רחוק. כי הנה יהיה לו עניני העוף ופעולותיה ועניני שרץ העוף. הלא תראה פי' הקדמונים כלם מנו לכל אלו ו' מלקיות דג טמא ושרץ המים. וזה ג"כ אמת לא תרחיקהו כי יתכן שיהיה דג ושיהיה שרץ המים וכמו כן כו' עכ"ל. ומכ"מ הלאו דלא תשקצו הכולל לדעת הגאונים. קאי ג"כ על דג טמא. שהרי גם בדגים כתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' הרי דלדג טמא קרא הכתוב שרץ. אבל לאוין הכתובים בדגים אינם מזהירים על שרץ המים שאינם שטים. ומש"ה אין אזהרה על שרץ המים אלא א' והוא הכולל. ואחר כ"ז יהי' פי' פוטיתא דג טמא קטן השט במים וגם שורץ על קרקע הים. ויש בו ד' מלקיות. שני לאוין המיוחדים בדג אחד בפ' שמיני מבשרם לא תאכלו. ואחד בפרשה ראה כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו'. והלאו הכולל אל תשקצו חייב עליו שתים משום דג טמא בפני עצמו ומשום שרץ המים בפני עצמו. וזהו היסוד שהניחו הגאונים לדעת הרמב"ם ז"ל שלוקין על אזהרה אחת שתים אם הוא מזהיר על שני דברים. וא"כ מתפרש דברי רבינו כמו שהוא לפנינו. והכי פירושו אכל פוטיתא לוקה ארבעה. דכתיב בדגים ושקץ יהיו לכם הרי א'. וכתיב בשרצים אל תשקצו ולא תטמאו תרין. פי' האי קרא שהוא לאו א' חייבים עליו תרי משום דג טמא ומשום שרץ המים הרי ג'. וכתיב במ"ת כל אשר וגו' כפשוטו. נמלה לוקה חמש. דנמלה הוא דג טמא השט במים. ועולה ושורץ עה"א. נמצא לוקה משום דג טמא ג'. ומשום שרץ הארץ שתים. והיינו שכתבו דכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו' הא חדא. אל תשקצו וגו' הרי תרי. וג' דדג טמא דמשום אל תשקצו לוקה על כל מין שרץ בפ"ע כאמור. והכי מתפרש לשון בה"ג שלפנינו. צרעה לוקה שש. שהוא דג ושרץ העוף ושרץ המים. ולוקה ד' משום דג ושרץ המים ושנים משום שרץ העוף. והיינו שכ' חמש הני דשרצים. פי' ג' פעמים משום אל תשקצו. ושנים דדג המיוחדים. וא' כל שרץ העוף וגו'. זהו הבנת הרמב"ם בדעת הגאונים אלא שיש להגיה בלשון הרמב"ם בזה"ל ואם חובר לזה שיהי' דג ושרץ המים יהיה חייב עליהם ששה מלקות חמשה משום דג טמא שנאמר מבשרם ל"ת וכתיב וכל אשר אין לו וגו' והששית משום אל תשקצו. והכוונה שאם יהיה שרץ העוף או שרץ הארץ ג"כ דג ושרץ המים הרי לוקה תרי משום שרץ העוף או שרץ הארץ וג' משום דג וא' משום שרץ המים. ומעתה מבואר הא דמכות ביניתא דבי כרבא. דהוא דג שיש לו קשקשת כמש"כ התו'. אבל הוא אינו שט אלא שורץ על קרקע הים. וקמ"ל רב יהודה שחייבים עליו מלקות משום שרץ המים. ומיירי שנוטלו מן המים ולא עלה על הארץ. דא"כ כבר היה חייב עליו משום שרץ הארץ ג"כ. אלא לסימנא נקטי' האי ביניתא דמשכח ביני כרבא במקום המחרישה. אם אוכלו מן המים חייב עליו ואין בו אלא דרב יהודה משום שרץ המים. ובהלכות הרי"ף אי' לפנינו וכתיב ולא תטמאו בהם הרי תלתא. וא"א לפרש כמש"כ. אבל כבר שלטו בהם ידי מגיהים כמש"כ. ובהלכות הראשונות לא היה כתוב אלא לאו דלא תשקצו. וקאמר דאל תשקצו הרי תרי. ופי' דזה האזהרה נחשב לתרין כמש"כ דמזהיר על דגים בפ"ע ועל שרץ המים בפ"ע. והיינו דאיתא בעירובין שם ומי אמר אביי דגים ג"ק נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע כו' ואם איתא דג"ק נינהו לילקי חמש. כנוסחת הראשונים שהביא רש"י ז"ל ומחקו. אבל גי' הראשונים לאו דבר ריק הוא. ולפי זה מ בואר יפה. דאי איתא דקרקע הים נחשב לארץ א"כ לילקי חמש ג' משום דג ושתים משום שרץ הארץ. דהרי שרץ המים נכלל בכלל שרץ הארץ. [וכבר העיר בזה בס' מרגניתא טבא. אולם מה שביאר דעת הרמב"ם בא"א ממש"כ ע"פ הקדמה דמודה הרמב"ם שהגאונים אינם מחייבים על כל לאו הכפול בפ"ע. ורק על לאו הכולל. זה לא נראה כלל. דכל שורש התשיעי הוא לשרש דעת הראשונים שלוקין על לאוין הכפולי' ותו דא"כ לא ראה הרמב"ם דברי רבינו ובה"ג שמפורש יוצא מהם שלוקין על דג טמא שנים מחמת לאו הכפול שבו. אלא כמש"כ הוא הנכון בכוונת הרמב"ם ז"ל]. וממוצא דבר גלוי לעין מעיין טעמו ש"ד דלא שמיע ליה להרמב"ם ולא סבירא ליה כפרש"י. שהוא נגד שורש החמישי דולא תטמאו בהם אינו אלא טעם ולא לאו. איברא לא נשא הרמב"ם ז"ל גם פני רבותיו בהלכה זו. וקרני אור מידו הגדולה לו לחלוק עליהם ולדון בפי' חדש. וצריך ג"כ באור והערה בדבריו שבסה"מ שם. ובהל' מ"א פ"ב ה' כ"ג. וזהו היוצא מדבריו ז"ל. דשרץ המים חייב מאל תשקצו. ושרץ הארץ חייב א' מוכל השרץ השורץ עה"א שקץ הוא לא יאכל. ושרץ העוף אזהרתו בס' דברי'. והבא מן הפירו' ופירש ועדין לא הציג רגליו על הארץ והרי אינו שרץ הארץ עדיין חייב מוכל הולך על גחון וגו'. [ודע דבת"כ לפנינו פרק י"ב ה' י"ג לא משמע הכי. אבל נוסחא אחרת היה להרמב"ם ז"ל שם]. ואם הציג רגליו עה"א חייב שתים היינו משום שרץ הארץ ג"כ. וממוצא דבר תשכיל שמש"כ בה' מ"א שם הי"ד בזה"ל אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות אם פירשו ויצא לארץ אע"פ שחזרו כו' לוקה משום שנא' לכל השרץ השורץ עה"א כו' אינו מובן. וצריך לומר או דנשתבש בדפוס והנוס' אם פירשו ועדיין לא יצאו. או ה"פ ויצאו לשוט בארץ ולהתהלך בארץ. וע"כ זהו פי' הכתוב ג"כ לדעת הרמב"ם במה שכתוב וכל הולך על גחון וכל הולך על ארבע לכל שרץ השורץ עה"א וגו'. היינו שדרכם לפרוש ולצאת לארץ. וכ"ז בפרים ורבים דאפי' הנולדי' מן הפירות כמה מהם פו"ר. אבל מין שאינו פו"ר ה"ז כנולד מן העיפוש דלעולם אינו פו"ר וחייב עליו משום ולא תטמאו את נפשותיכ' בכל השרץ הרומש עה"א. ופוטיתא. פי' בסה"מ שהוא עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים. והנראה מזה דאינו בא מן הפירות. אבל בה' מ"א ה' כ"ג נראה שהוא נולד מן הפירות ופירש והלך לארץ וחייב ד' משום שרץ העוף והפירות והארץ והמים. ונמלה לוקה חמש. שהוא נולד מן הפרי ואינו פו"ר. והא שכ' בהלכה הנ"ל ואם היה מן המינין שפו"ר לוקה חמש. טה"ד בל"ס וצ"ל שאינן פו"ר וע"ש בלח"מ. וצרעה לוקה שש פשוט שם. ויש לנו לפרש סוגיא דעירובין שהרבה הרמב"ן להקשות משם ובעל מרגניתא כ' בזה דברים שאינן נראין כלל. אבל הפי' לדעת הרמב"ם נראה דהכי מקשה הגמ' דכבר פירשנו דעת הרמב"ם דאזהרה הכתובה בדגים לא קאי על שרץ המים. דדג משמע השט במים. ושרץ הוא ההולך בתהום. ואי היה דגים מכלל ג"ק היה נכלל כל השרצים ההולכים על התהום בכלל אזהרה דדגים. שהרי גם שם כתיב וכל שרץ המים. אלא דלפי האמת אין אזהרה זו קאי על ההולכים על התהום. משום דהאי קרא כתוב בפרשת דגים שהוא מין אחר ממש. אבל אי נימא דדגים ג"כ מיקרי גידולי קרקע אפשר לפרש אזהרה זו על הדגים ועל שרצי המים ואזהרה דאל תשקצו בשרץ לחוד. וא"כ לילקי חמש כנוסחת הראשונים וכמש"כ לעיל. כמו דמוזהרין משום שרץ הארץ על הנולד מפירות ג"כ. ה"נ יהיו מוזהרין משום דג על השרץ המים ג"כ לחייב שנים. זהו דעת הרמב"ם בהלכה זו. ומה דשייך לעיקר שורש התשיעי. אין כאן מקום להאריך בו. וממוצא דברינו תראה דהנוס' שלפנינו בשאלתות הוא כדעת הרמב"ם ז"ל בדעת גאון ז"ל. ונוס' הכת"י אתי לפי נימוקי הרמב"ן ז"ל:

החמץ בפסח אסור בהנייה שנא' לא יאכל חמץ כו'.
בפסחים כ"ח: ריה"ג אומר תמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. לשון תמה ע"ע צריך ביאור והנראה עפ"י מה דמייתי בירושלמי דחד תנא מפיק מלא יאכל לעשות את המאכיל כאוכל כו' ר' יצחק אמר א"צ אי מה שרצים קלים עשה בהם המאכיל כאוכל חמץ החמור אינו דין שנעשה את המאכיל כאוכל כו' חזינא דמאכיל כאוכל דקאמר היינו להזהיר גדולים על הקטנים כמו בשרצים דרק על הקטנים מזהיר. וכמו דדריש בסיפרא פ' שמיני פרק י"א משנה ב' ומייתי לי' בבלי יבמות קי"ד יעו"ש והנה לעיל דף כ"ג פריך לחזקיה דדריש לא יאכל לאיסור הנאה מחמץ דריה"ג מתיר ומשני משום דכתיב לך יעו"ש והקשו בתוספות א"כ נכתוב לא תאכל ולא בעי לך ונראה דמיבעי לי' להך דרשה דדריש בירושלמי לעשות מאכיל כאוכל דבשרצים ג"כ נפקא מלא יאכלו יעו"ש בתו"כ וביבמות קי"ד קמצריך הגמרא צריכותא להנך תלתא קראי דכתיבא בהו אזהרה לעשות מאכיל כאוכל להזהיר גדולים על הקטנים אמר אי כתב רחמנא בשרצים הו"א משום דאיסורן במשהו. אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא כו' והנה לר' שמעון דכל שהו למכות הרי גבי דם ושרצים ללקות במשהו וכבר הרגיש בזה הפלתי. ויתכן למיפרך משום דהו"א דם קילא שכן יש היתר לאיסורו אם בשלו אבל זה אינו לכל השיטות וי"ל דלר' שמעון הוי שני כתובים ואין מלמדין [דגם בכה"ג הוי שני כתובים קדושין ל"ד:] וא"כ מיושב דבלא זה הו"א הכרח דע"כ דלא כריה"ג דאי ס"ד דחמץ מותר בהנאה לא ליכתוב לא יאכל ולא ניבעי לכם ואי דלעשות מאכיל כאוכל קשה כר' יצחק דנילוף קו"ח משרצים הקל מאי תאמר מה לשרצים שכן איסורם במשהו דם יוכיח אבל לר' שמעון דסבר כל שהוא למכות א"כ גבי דם מיותר וע"כ דהוי שני כתובים ואין מלמדין לדוכתא אחרינא א"כ צריך קרא להזהיר גדולים על הקטנים בחמץ ושפיר יש לומר דלך אתא להתיר בהנאה ולא יאכל לעשות מאכיל כאוכל וזהו שאמר תמה על עצמך את ר' שמעון לשיטתך י"ל דחמץ מותר בהנאה ולמה את אוסרו ונכון. ובאמת צ"ע בגמרא יבמות דמצריך הנך ג' מקומות דדרשינן בהו לעשות מאכיל כאוכל ולא מזכיר הך דכתיב גבי עוף טמא ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו ודריש בתו"כ פרק ה' לא יאכלו לחייב על המאכיל כאוכל וע"ז לא שייך למיפרך שכן במשהו הלא דבר הוא. וכן כתיב בשרץ העוף בפרשת ראה כל שרץ העוף טמא הוא כו' לא יאכלו ובודאי הוא לעשות מאכיל כאוכל, אולם גם בזה חלוקים גמרא דידן עם התו"כ דתלמודין דריש מלא תאכלום לא תאכילום והתו"כ דריש מלא יאכלו יעו"ש וצ"ב.
שם בסוגיא דחזקי' אמר יתיב ההוא כו' מניין לכל איסורין שבתורה כו' ומאי ניהו חמץ בפסח ושור הנסקל כו' דכתיב כל חטאת כו' פשט השמועה מורה דלא ניחא להנהו אמוראי בכולהו קושיין דאיכא בסוגיא זו לכן חתרו ללמודים דמפרקי כולהו קושי'. ולו יהא דכוונו כל מקום דכתיב לא יאכל לא תאכל בנפעל כמו דאיתא בירושלמי זה אבל קושי' דערלה דל"ל קרא דוערלתם וכן משרצים דכתיב לא יאכלו לא מיפרקא לכן נראה דפי' דמזה לא ידענא רק דוגמא דקראי כמו מביא דם חטאת החיצונה לפנים שאיסור הוא להביא דפוסל את קדשיו ואמרו השוחט להכניס דמה לפנים כו' עובר משום לא תזבח כו' דבר רע וכן בנותר הלא עובר בלא תותירו וכן מוהבשר כו' בכל טמא דהמטמא קודש לוקה דומי' דכה"ג בכל האיסורים כמו שור הנסקל שלא שמרו בעליו עד דחייב מיתה בידי שמים וחמץ שלא השביתו מן העולם דנעבד בהן עבירה וכתיב לא יאכל אז אסורים בהנאה אבל שקצים ורמשים וערלה אינם בגדר זה שלא נעבדה בהן עבירה מותרים בהנאה ונכון. כיון שכן נתגלה טעמו דר' ירמי' דסבר בירושלמי דחמצו של גוי מותר תוך הפסח בהניי' משום שאין אדם מצווה לבערו והוי ככל האיסורים דרק באכילה ולא נוכל למילף מהנך קראי זמן רב אחר כתבי זאת מצאתי להראב"ד בפי' לתו"כ ושמחתי שהעיר קצת בזה.

לא תאכל כל תועבה הנה רצה להוסיף ביאור במאכלים האסורים ולכך אמר לא תאכל כל תועבה להגיד כי כל הנאסרים נתעבים לנפש הטהורה וענין כל תיעוב שנאה ומיאוס כענין כי נתעב דבר המלך (דהי"א כא ו) כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז יח) כי המאכלים האסורים גסים יולידו עובי ואטימות בנפש כאשר הזכרתי במקומו (שמות כב ל) ועל כן אמר עוד (דברים י״ד:כ׳) כל עוף טהור תאכלו להגיד כי אלה אשר אסר נתעבים והשאר טהורים וראויים לנפש טהורה ובספרי אמרו רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו אלו חגבים טהורים וכל שרץ העוף (דברים י״ד:י״ט) אלו חגבים טמאים ויפה אמר והנה טעם הכתוב כי הזכיר לאסור כל שרץ העוף והם ההולכים על ארבע וחזר ואמר כל עוף טהור תאכלו להתיר מהם אשר לו כרעים ממעל לרגליו הארבה והסלעם והחרגול והחגב ולא הוצרך לפרש זה שכבר הוזכר (ויקרא יא כא כב) אבל הזכיר בכלל דרך קצרה כל עוף טהור תאכלו כלומר אלו הנזכרים מאכלים נתעבים ושאר העופות למיניהם למרביתם תאכלו מהם כל טהור שלא אסרתיו והנה כלל כל הנאסרים לנו שהם כלם תועבה ולא הוצרך לפרוט אחרי כן השרצים וכל הרמש כי דבר ידוע הוא שתתעב אותם נפש כל נקי דעת אבל הזכיר סימני הבהמה והחיה והדגים והעופות והנבלה להודיעך שגם הם מתועבים לנפש ולא הזכיר הטרפה שאיננה תועבה אבל נאסרה מפני הארס או החולי הממית שלא יזיק באוכליו ולרבותינו עוד מדרשים (חולין סג) למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה ועוד מדרש (ספרי צח קידושין נז) בכל צפור טהורה תאכלו להתיר משולחת של מצורע וזה אשר לא תאכלו מהם לאסור את השחוטה קבלו כן לרמוז בכל צפור טהורה שהצפור שלא קבלה טומאה מותרת וטומאת המצורע לא תדבק בחיה שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת:

השורץ על הארץ - ואי לא אשמעינן שהיא ביצת השרץ אלא טמאה סתם ה"א משום עוף טמא הוא דאסירא ובעי לאתרויי ביה משום שרץ העוף ואי אתרו ביה משום שרץ הארץ לא לקי: