פרשנות מצטטת על דברים יד:כח

וכל לשון קץ סוף הוא. דבר פשוט דלשון קץ כתרגומו מסוף הוא אבל קשה ימים דכתיב בקרא למה לי בשלמא אי לשון מקץ לאו לשון סוף הוא אלא לשון מקצת כמו מקצה אחיו (להלן מז ב) משום הכי צריך בקרא למנקט ימים לומר שתי שנים שלימים היו מיום ליום ולא מקצת שתי שנים אלא כיון דמקץ לשון סוף הוא א"כ ימי דכתיב בקרא למה לי. ומתרץ דה"א מקץ לשון מקצת הוא וה"א דכל לשון קץ נמי לשון מקצת הוא אלא היכא שהוא מוכח מן הקרא שהוא לשון סוף להכי כתב הקרא הכא ימים ללמוד שהוא לשון סוף ולא מקצת ומעתה כל לשון קץ סוף הוא. וזה שנקט רש"י וכן כל לשון קץ סוף הוא כלומר כיון דמוכח הכא דמקץ לשון סוף אנו למידין מהכא דכל לשון קץ סוף הוא דקץ קץ לג"ש ודו"ק. נ"ל. ודלא כהרא"ם שכתב דמ"ה נקט כל לשון קץ סוף משא"כ מלת קצה שפעמים מתפרש סוף כמו מקצה ג' שנים (דברים יד כח) ופעם קצה כמו כרוב אחד מקצה (שמות כה יט) ופעם קצת כמו ומקצת אחיו (להלן מז ב). ואף שכתב כמה פעמים קודם זה בכמה מקומות אין זה קושיא כי כמוהו רבים עכ"ל. וכתב הרא"ם וליכא לאקשויי מקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמיטה (דברין טו א) שפירושו מתחילת השנה השביעית כדכתיב (שמות כג יא) והשביעית תשמטנה דקרא דמקץ שבע שנים תעשה שמיטה בהשמטת כספים מיירי והשמטת כספים אינה משמטת אלא בסופה. [רא"ם]. וק"ל:

וטעם מקץ שבע שנים תעשה שמטה. בתחלת השנה כאשר פירשתי והעד הקהל את העם ונדבקה זאת הפרשה בעבור שאמר כי מעשר עני הוא ללוי ולגר וליתום ולאלמנה אמר וכן דבר השמטה והטעם כמו שמטוה והניחו' ותפול:

מקץ. פירש"י כתרגומו מסוף ופי' כן דלא תימא מתחלה כמו מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך שפי' מתחלת שנה שלישית:

מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה - שהרי בשלישי מזמן ביעור לבער כל המעשרות מן הבית ולהתוודות כדכתיב מקצה שלש שנים תוציא (דברים י״ד:כ״ח):

ואין לו ביעור - בשנה שלישית שנצטוו ישראל לבער כל מעשרותיהם מן הבית ולתת למי שהם רוצים כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים וגו':