פרשנות מצטטת על דברים יז:ב

נאמר שעריך למטה. "והוצאת אל שעריך" (כאן), ונאמר "שעריך" למעלה (פסוק ב) "כי ימצא באחד שעריך", מה "שעריך" דאמר למעלה שער שעבד בו, דכתיב "כי ימצא באחד שעריך":

לזנות אחרי המולך לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ׳:ה׳) וכבר כתב עוד בסדר אחרי מות (לעיל יח כא) שהמולך היא עבודה זרה ששמה מולך וזו היא עבודתה שמוסר בנו לכומרים וכו' וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (סנהדרין סד) כי לדברי האומר מולך עבודה זרה הוא אין עבודתו של אותו עבודה זרה בהעברת הבנים לה שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות והוא גם כן בכלל העונש הנאמר בפרשת כי ימצא בקרבך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם (דברים יז ב ג) אבל על כרחנו נדרוש שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזאת של העברת הזרע בשלא כדרכה וכך אמרו בגמרא (סנהדרין שם) ולמאן דאמר מולך עבודה זרה הוא כרת דמולך למה לי למעביר בנו שלא כדרכה והוא הדין לעונש ואזהרה האמורין בו שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה ונראה שלפי הדעת הזו לשון מולך אינו שם לפסל וצלם מיוחד אלא שם לכל נעבד בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך לאלוה והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהן "מולך" (מלכים א יא ז) כי הוא מלכם והוא שם כולל לכל נעבד כי הוא מלשון מלכות ולא כדברי הרב ז"ל שאמר שהיא ע"ז ששמה מולך ועבודתה בכך וכן מה שכתב פה שהוצרך "לזנות אחרי המולך" לרבות שאר ע"ז שעבדה בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה גם כן אי אפשר מן הטעם שהזכרנו שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו וכל ע"ז במשמע ולא יתכן שתאמר חייב הכתוב כרת באותה ע"ז ששמה מולך במעביר לו שלא כדרכו וחזר ורבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת וכי למה יצטרך הכתוב לכך מאי שנא אותה ע"ז משאר כל ע"ז שבעולם ועוד שאם כן היה צריך לרבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס בסקילה כשם שריבה אותו לכרת אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר בין באזהרה (לעיל יח כא) בין בעונש כרת וסקילה (כאן) אלא במעביר בנו בשלא כדרכה לכל ע"ז שבעולם ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל ע"ז כמו שפירשנו או שתאמר שהיא ע"ז ידועה שתקרא כך הזכיר הכתוב אותה ע"ז בשלא כדרכה והוא הדין לכולן שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו וכן מוכיח כל זה בגמרא במסכת סנהדרין (סנהדרין ס״ד) לפי הדעת הזו שכתב הרב שהמולך ע"ז הוא אבל משנתנו היא שנויה כדברי האומר מולך לאו ע"ז היא כלומר שאינו נעבד שיקובל עליהם כאלוה כלל אבל הוא כמעשה כישוף לדרוש בעד החיים אל הכלב המת ההוא ולפי הדעת הזו העביר בנו לפעור או למרקוליס פטור גם דברי רש"י בפירושיו בסנהדרין כך הם כמו שכתבנו והברייתא השנויה בתורת כהנים (קדושים י יג) והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך לרבות שאר ע"ז בהכרת אינו מייתור "לזנות אחרי המולך" כמשמע מדברי הרב אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא ונדרוש אותו לשאר ע"ז והוא מה שאמרו בגמרא (סנהדרין סד) שלש כריתות בע"ז למה אחת כדרכה ואחת לשלא כדרכה כלומר לזבוח וקטור ונסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה למיתה ומחייב אותן בכאן בהכרת ואחת למולך ולמאן דאמר מולך ע"ז הוא למעביר בנו שלא כדרכה כלומר בכל ע"ז שבעולם כמו שהזכרנו:

לרבות שאר עבודה זרה שעבדה בכך. דאם לא כן, "לזנות אחר המולך" למה לי. והרמב"ן הקשה, כי לדעת רש"י דסבירא ליה כמאן דאמר במסכת סנהדרין (סד. – ע"ב) דהמולך הוא עבודה זרה, וכן פירש בהדיא בפירוש בפרשת אחרי מות (לעיל יח, כא) שהמולך הוא עבודה זרה ששמה 'מולך', והשתא למאן דאמר דהמולך עבודה זרה, צריך לאוקמי קרא (פסוק ג) בשלא כדרכה, דאי כדרכה – פשיטא דחייב, דמאי שנא מכל עבודה זרה שבעולם דחייב (דברים יז, ב-ה), אלא עיקר קרא שלא כדרכה אתא. והכי אמר בסנהדרין (שם סוף סד ע"ב) 'ולמאן דאמר מולך עבודה זרה, כרת במולך (פסוק ג) למה לי, למעביר בנו שלא כדרכה', והוא הדין לאזהרה ולעונש, הכל צריך לומר דקרא אתיא [ל]שלא כדרכה, ואם כן למה לי קרא ד"לזנות אחר המולך". ולא יתכן לומר שחייב כרת שלא כדרכה לעבודה זרה ששמו מולך (פסוק ג), וחוזר וחייב שלא כדרכה אף לפעור ומרקוליס (פסוקנו), דמאי שנא עבודה זרה זו משאר עבודה זרה. ועוד, דלרש"י דבעינן קרא (כאן) לעבודה זרה אחרת שלא כדרכה, בעינן גם כן קרא דחייב עליה מיתה שלא כדרכה, דקרא בכרת כתיב, ולא במיתה, ואם כן קרא למיתה גם כן צריך:
והרא"ם תירץ, דהא דקאמר בגמרא דכרת דכתיב במולך [ב]שלא כדרכה, דמשמע דעיקר המקרא אתא [ב]שלא כדרכה, רוצה לומר דכרת דכתיב גבי מולך הוצרך לכתוב כדי לכתוב אצלו "לזנות אחרי המולך" לשלא כדרכה. והאזהרה דכתיב בפרשת אחרי מות (לעיל יח, כא) ממילא נכתבה על מה שענש בפרשת קדושים, ואם כן יש אזהרה ועונש, כך פירש הרא"ם. אלא דקשה, למה הוצרך למכתב "לזנות אחר המולך", כיון דגוף המקרא על כרחך אתא לשלא כדרכה, דאם [לא] כן, כרת למה לי, ואם כן "לזנות אחר המולך" למה לי. ובתורת כהנים גרסינן כן; "והכרתי אותו ואת כל הזנים אחריו לזנות אחרי המולך" לרבות שאר עבודה זרה בהכרת, משמע דלא יליף ליה רק מן "והכרתי" הכתוב כאן, שכתוב כאן כרת יתירה ללמד שחייב כרת אם העביר לשאר עבודה זרה, וזהו כדברי הרמב"ן, דודאי עיקר קרא אתא – האזהרה והמיתה – אם העביר שלא כדרכה לשאר עבודה זרה:
ויראה דגם רש"י סבירא ליה דאזהרה (לעיל יח, כא) והמיתה של מולך (פסוק ג) על כרחך אתא לשלא כדרכה, דאי כדרכה – מ"איכה יעבדו הגוים" (דברים יב, ל) נפקא, כיון דמולך עבודה זרה הוא, אלא שלא כדרכה. ולא בא לפרש (רש"י כאן) רק דיש כרת שלא כדרכה, דהוה אמינא דכרת אתיא כדרכה, דהא כרת לא מצאנו בשום דוכתיה שיש כרת כדרכה, וצריך לכתוב הכרת שכתב לפני זה (פסוק ג) "ושמתי פני באיש ההוא והכרתי", ומוקי ליה בפרק ד' מיתות לכדרכה, ואם כן שלא כדרכה מנא לן. ומה שהוצרך רש"י ללמוד מ"לזנות" יתירה, ולא מגוף הכרת שכתיב כאן, מפני שרש"י פירש כי "והכרתי אותו" שכתב כאן אתא ללמוד שהוא בכרת ולא המשפחה בכרת, ואם כן מנלן ללמוד כרת שלא כדרכה, ועל זה אמר דכתיב "לזנות אחרי המולך", דקאי על הכרת, ללמוד שיש כרת שלא כדרכה. וכך מוכח בתורת כהנים, שהביא סיפא דקרא "לזנות אחר המולך", וזה נכון בלי קושיא:

שערים. כמו (דברים יז ב) כי ימצא בקרבך באחד שעריך, עיירות: