פרשנות מצטטת על דברים יז:י

לשון המסורה בסוף ס' שמות: סכום פסוקי דס' שמות אלף ומאתים ותשע, אר"ט סי'. וחציו אלהי' לא תקלל. והקשה החכם הרוו"ה שאם נצרף יחד מספר הפסוקים כפי הרשום במסורה בסוף כל פרשה ופרשה לא תעלה כ"א אלף ומאתי' וששה. ובמסורה סוף דברים כתוב פסוקי ס' דברים תשע מאות וחמשים וחמשה הנ"ץ סימן, וחציו: ועשית עפ"י הדבר אשר יגידו לך: והקשה הרוו"ה שהרי בסוף כל סדרה וסדרה מסרו מספר הפסוקים של אותו הסדרה, וכאשר נצרפם יחד יעלו מספר הפסוקים של כל ס' דברים תשע מאות ותשעים ושנים, ע"כ. וטעה בזה טעות גדולה. כי חשב מספר הפסוקי' הנמסר ס"פ וילך לסך ע', ובאמת אין בוילך רק שלשים פסוקים, ושבעים שאמרה המסורה הוא עם פרשת נצבים כשהם מחוברים יחד. ובאג"י כתב: מה שנמצא סוף ס' שמות אר"ע סי' תמוה הוא שהרי יש בו אלף ומאתים ועשר פסוקים, כמו שיש להוכיח מן המסורה עצמה שכתבה ע"פ אלהי' לא תקלל חצי הספר בפסוקים, ואלו הי' מספרם אר"ט הי' ראוי להיות פסוק: כי היא כסותה לבדה חצי הספר; וכן מה שנמסר סוף ס' דברים הנ"ץ סי תמוה הוא, כי מספר פסוקיו תתקנ"ו, וגם פה יש ראי' מן המסורה עצמה, שכתבה ע"פ: ועשית ע"פ הדבר, חצי הספר בפסוקים, וזה לא יהי' כ"א בהיות מספרם תתקנ"ו, ועוד תמי' שלישית, והוא שאמרה המסורה: מנין כל פסוקי התורה עולה ה' אלפים ושמנה מאות וחמשים וחמשה וסימנם החמ"ה והוא תמוה, כי מספר האמתי הוא ה' אלפים תתמ"ז כמו שמניתי כמה פעמים, ע"כ. ושגה ברואה ולא ראה ישר, כי לא שם עין השגחתו על ההבדל שבין המסורה הפרטית שבין אחר כל פרשה ופרשה, ובין המסורה הכללית שבסוף כל ספר, כי המסורה הפרטית שבסוף יתרו אמרה: מספר פסוקיו ע"ב סי' יונד"ב, ובאמת כאשר נחשוב מספר הפסוקים שלפנינו בפ' יתרו הם סך ע"ה, וכן במסורה הפרטית שבסוף פ' ואתחנן נמסר: סכום פסוקיו סך קי"ח סי' עזיא"ל, ובאמת מספר פסוקיו שלפנינו עולה למספר קכ"ב. אמנם כאשר נשקיף בעין הבחינה אין דברי המסורות סותרות זא"ז, והכל תלוי במספר פסוקי עשרת הדברות, כי לפי המפורסם בכל ספרי הקדמונים יש ברוב פסוקי הדברות שני מיני טעמים משונים זה מזה, ובפ' ראשון שהוא מן אנכי עד עבדים ישנן שלשה מיני טעמים, עד שבמלת עבדים איתנהו תלתא טעמי אתנח סילון ורביע, וע"י שנויי טעמי' אלה מתרבה או מתמעט כמות הפסוקים, ובדבור אנכי יש עפ"י שנויי טעמים אלה שלשה דרכים לפנינו, הא' יש פסוק מתבודד בפ"ע מן אנכי עד בית עבדים. הב' אנכי מחובר עם לא יהיה לך לפסוק אחד. הג' אנכי עד לשומרי מצותי הוא פסוק אחד, וחלוקי הפסוקי' הם עד"ז על ד' אופני': אנכי לא יהיה לך 1. לא תשא 2. זכור 3. כבד 4. לא תרצח 5. לא תנאף 6. לא תגנוב 7. לא תענה 8. לא תחמוד 9. ואם נחלק אנכי ולא יהיה לך לשני פסוקים ישנם עשרה פסוקים, וזהו לטעם העליון, וכן לטעם התחתון יש שני דרכים אנכי 1. לא יהיה 2. לא תעשה 3. לא תשתחוה 4. ועושה חסד 5. לא תשא 6 זכור 7. ששת ימים 8. ביום השביעי 9. כי ששת 10. כבד 11. לא תרצח 12. לא תחמוד 13. ובהתחברות אנכי עם לא יהיה לך בפ' אחד ישנם שנים עשר פסוקים; והדברים האלה כבר מבוארים היטב באריכות בדברי קדמונינו המדקדקים ומעדות כמה כתבי יד ישנים, וא"צ להאריך בזה. מעתה כאשר תחשוב מספר הפסוקים שבפ' יתרו (חוץ מפסוקי עשרת הדברות מן אנכי עד אשר לרעך) תמצא סכומם עולה סך ס"ב, ואם המסורה הפרטי' שבסוף יתרו אומרת שסכום פסוקיו עולה ע"ב ע"כ חילקה פסוקי הדברות לעשרה. והמסורה הכוללת האומרת שבס' שמות סך פסוקיו אר"ט (יתרים ג' על המסורה הפרטית) ע"כ חילק הדברו' לשלש עשרה פסוקים. והנה מתחלת ס' שמות עד תחלת פסוק אלהי לא תקלל ישנן תר"ד פסוקי' בחילוק פסוקי הדברות לי"ג פסוקים כחשבון מסורה הכללית, ושפיר אמרה כי שם הוא חצי הספר בפסוקים. והנה המסורה מונה הפסוקים דאית בהון ד' לא לא לא לא ומנתם עמהם לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה דדברות ראשונות, נתבאר מזה שארבעתן פסוק אחד לפי המסורה, וזה לפי טעם התחתון, וכן המסורה מונה פסוק כי ששת ימים בכלל הפסוקים דאית בהון את ואת את ואת את, מוכח מזה שאין זכור את יום השבת מחובר עם ששת ימים, דאלו כן יהיה בפסוק את את ואת וגו' גם זה אינו רק לפי טעם התחתון. וכן כאשר תחשוב בואתחנן סכום פסוקי (חוץ פסוקי הדברות) יעלה בידך ק"ט, ואם המסורה הפרטית שבסוף ואתחנן אומרת שסכום פסוקיו עולה קי"ח, ע"כ חילקה פסוקי הדברות לתשעה. והמסורה הכללית האומרת שבס' דברים סך פסוקיו תתקנ"ה (ויתרים ג' על מסורה הפרטית) ע"כ חילקה הדברות שבואתחנן לשנים עשר דבורים. וכן מונה המסור' לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה בכלל ט' פסוקים דאית בהון לא ולא ולא ולא, והיא ג"כ לפי טעם התחתון דארבעתן פסוק אחד הן. והנה מתחלת פ' דברים עד פסוק ועשית עפ"י הדבר ישנה תע"ז פסוקים בחילוק פסוקי הדברות לשנים עשר פסוקי כחשבון מסורה הכללית, ושפיר אמרה כי שם הוא חצי מספר הפסוקים. ובזה צדקה המסורה ג"כ שסכום פסוקי כל התורה הם החמ"ה. וראיתי בחומש כ"י ישן שלפי הנראה ממנו נכתב בזמן קדמון מאד בעוד שהיה נהוג בינינו לתרגם כל מקרא ומקרא בעת קריאת התורה בצבור, כי אחר כל פסוק ופסוק שבתורה נכתב התרגום אחריו, ומצאתי שדברות הראשונות ביתרו נכתב פ' אנכי למקרא בפ"ע והתרגום עליו אחריו, ואח"כ יתחיל לא יהיה לך עד לשומרי מצותי כולו מקרא ואחריו התרגום עליו. אמנם בדברו' האחרונות (בואתחנן) נכתב המקרא מן אנכי עד לשומרי מצותי ואח"כ התרגום עליו, וזה כדברי ממש. ודע דבפ' וישלח ישנם קנ"ג פסוקי', ולפי המסורה ישנם קנ"ד, וע"כ חישבו פ' וילך ראובן לשני פסוקי' עפ"י שני הטעמים שבו, ואין לומר מפני הפ' הפתוחה דבאמצע פסוק לה' כי בפ' פינחס שיש ג"כ פיסקא באמצע פסוק ויהי אחרי המגפה, ואינו נחשב שם רק לפסוק אחד:

בשבעים ואחד - דכתיב (דברים י״ז:י׳) מן המקום ההוא מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית שאפילו מצאן אבי פגי והמרה עליהן ילפינן מיניה דאין המראתו המראה (סנהדרין דף יד:):

וחדלת. כמו חדל לך (דה"ב כה טז) מעשות הדבר וכן ושמרת (דבר' יז י) והטעם חדל שנעזוב הדבר לו לבדו רק תתיר עמו הקשרים ותעזוב המשא ויפול מזה הצד ומזה הצד ויקום החמור, ויש אומרים כמו ויעזבו ירושלים (נחמיה ג ה) לטעון המשא בדרך רחוקה: