פרשנות מצטטת על דברים יט:כא

בנזק. כתב הר"ב דכתיב (שמות כ"א) עין תחת עין. ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל"ח) ולא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. דאי לגופיה דלא תשקול ממונא ולפטריה מקטלא. לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות. לנפש רוצח למה לי. ועדיין אמרת אי בעי עיניה ניתיב. ואי בעי דמי עיניה ניתיב. קמ"ל גזרה שוה מהכאה הכאה כלומר לענין הכאה דסמיכי למילף מכה נפש בהמה ישלמנה (ויקרא כ"ד) וסמיך ליה איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ומום על ידי הכאה בא. מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. והכאה הכאה לחוד לא סגי דאימא למילף ממכה אדם יומת שנהרג ממש ה"נ מום ממש ינתן בו. ולא תילף ממכה בהמה. דדנין אדם מאדם. ואין דנין אדם מבהמה. כדאיתא בגמרא. וזה שנאמר (דברים י"ט) לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין. שמא תאמר עני הוא זה. ושלא בכונה חבל בו ארחמנו. לכך נאמר לא תחוס עינך. ספרי. כתבה הרמב"ם ריש הלכות החובל. ומ"ש הר"ב לראשי אברים. מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוו כעין מיתה שאותו אבר מת:

כי תצא למלחמה. דבקה עם לא תחוס עינך עם מי שהוא חייב רק צאת למלחמה יש לך לחוס על מארס ובונה ונוטע ורך הלבב:

כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה. כן אמרו הרגו אין נהרגין והיינו מטעם דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ רש"י בפרשת שופטים ובלוית חן פרשת שופטים הקשה על רש"י למה לא הביא מקרא דלמדו במשנה שם משום דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים. ומצאתי בריטב"א שהרגיש בהמשנה דלאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו דשפיר מקרי אחיו אף לאחר מיתה כדכתיב להקים לאחיו שם בישראל ועיקר הדרש הוא מכאשר זמם ולא מכאשר עשה ולרווחא דמלתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים עיי"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל עכ"פ שיהיה דוקא לאחר מיתה זה בודאי אינו במשמעות וכעין דאמרינן בחולין דף י' יציאה דרך אחוריו לא שמה יציאה ואף דכהן גדול ביוה"כ יצא דרך אחוריו ומקרי יציאה היינו שגם זה בכלל יציאה אבל אי לא משכחת לה אלא דרך אחוריו לא מקרי יציאה כמ"ש הר"ן בחידושיו לחולין שם ולפ"ז הצדוקים שהיו אומרים עד שיהרג שנאמר נפש בנפש על זה שפיר אמרו חכמים דכתיב לעשות לאחיו והרי אחיו קיים והיינו דאף דלאחיו משמע גם לאחר מיתה אבל שיהיה דוקא לאחר מיתה זה ודאי לא מסתבר וא"כ על כרחך דקודם שיהרג הכתוב מיירי ומעתה שפיר דרשו מכאשר זמם ולא כאשר עשה והיינו דבאמת מכאשר זמם לבד לא הוי מצינו למילף דהא י"ל דהתורה כתבה אף כאשר זמם וכל שכן כאשר עשה רק דבאמת כתיב לאחיו והיינו דאחיו עדיין קיים רק דמאחיו לבד היה יכול להיות גם אח"כ ועל זה מסמיך לה מכאשר זמם דדוקא כשאחיו קיים וזה ברור. ובזה הנה מקום אתי להבין מ"ש רבינו דבמלקות וממון גם כאשר עשה חייב והכ"מ תמה דמנליה לחלק בין מלקות למיתה ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת לא מכאשר זמם לבד נפקא רק מלאחיו ועדיין אחיו קיים וזה לא שייך רק במיתה ולא במלקות וממון וזה ברור.
והנה הגאון מוה"ר חיים יונה [תאומים] בקונטרסו כתב דאם חסו עליו בי"ד ולא עשו לו כן ביטלו מצות עשה דכאשר זמם ועברו על לא תעשה שנאמר לא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין דזה קאי על עדים זוממין כדדרשו בכתובות דף ל"א דריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מדכתיב יד ביד וכן דרשו בב"ק ריש פרק החובל ותמה על כל מוני המצות הרמב"ם והרמב"ן שלא הזכירו הלאו הזה ממנין הלאוין כמו שמנה בפ"כ מסנהדרין לא תחוס עינך האמור ברוצח ואני בקונטריסי הנקרא דין וחשבון הראיתי שהרמב"ם מנאו במצוה רע"ט וז"ל שהזהיר הדיין שלא לרחם על מי שיהרוג חבירו או חיסר בו אחד מאבריו ר"ל בפרעון קנסות שלא תאמר עני זה וחתך ידו וסימא עינו בלא כוונה ארחם עליו ואעשה לו צדקה בעונש והוא אמרו יתעלה לא תחוס עינך ובערת הרע מקרבך. והנה המעיין בפרשת שופטים ימצא דלענין רוצח לא כתיב רק והכהו נפש ומת לא תחוס עינך עליו אבל יד ביד ועין בעין כתיב בעדים זוממין. והנה רבינו כלל שתי המקראות על ענין אחד שהרי חסר אחד מאבריו לא כתיב כלל גבי רוצח ועל כרחך דזה מה שנאמר בעדים זוממין והיינו דאף דכתיב בעדים זוממין מ"מ הא הוא מדבר בפרעון קנסות ומה לי חיוב קנס עדים זוממין על שרצו להרוג או לחתוך ידו או שחתך ידו בפועל ממש וכבר השריש לנו רבינו שאין למנות שתי מקראות המדברים מענין אחד לשתי לאוין והוא הדין כאן דכלל הכתוב מיירי בחבלה לשלם ממון כפי אשר חבל ואין נפק"מ במי שעשה החבלה בפועל או שרצו לעשות חבלה וגם בפרק כ' ה"ב מסנהדרין רמז לשתי אלה.
ומהתימה על הרמב"ן במצות הנשכחות מצוה י"ג הביא ג"כ מצוה זו מה שלא מנה הרמב"ם גם ברוצח והמגילת אסתר שם כתב שטעמו של רבינו לא ידע ובמחילת כבוד תורתו הרמה לא זכרו שמנה בהדיא במצוה רע"ט לענין רוצח וגם לענין חסר אבר וכפי הנראה גם הרמב"ן כלל שניהם ביחד שהרי לא מנה לא תחוס עינך האמור בעדים זוממין. ומ"ש להתפלא על החינוך שטעה בדבר שהצדוקים מודים בו שהרי גם הצדוקים מפרשים נפש בנפש על עדים זוממין והוא פירש על דיני קנסות במחכת"ה חשד בכשרים שהרי הרב אומר כן ומנו הרמב"ם במצוה רע"ט הנ"ל ואף שהמצוה מיירי בעדים זוממין מ"מ מדבר בדיני חבלה והנני יוסיף דלפענ"ד הצדוקים והפרושים אזלי לשיטתייהו דהצדוקים שאינם מאמינים בדרשות חז"ל ופירשו יד ביד ושן בשן דהוא ממש האבר לכך פירשו נפש בנפש ג"כ ממש דהיינו עד שהרג אבל אנו שקבלנו הלכה למשה מסיני שאינו כפי פשוטו של המקרא ומשערין בממון כל החבלות א"כ לא קאי על עדים זוממין דוקא רק כל החבלות וגם נפש בנפש אינו ממש רק עד שיוגמר הדין וא"כ דברי הרמב"ם והחינוך מבוארים:

שכן בסייף - עיר הנדחת בסייף ועדים זוממין דפרשתא משמע שמעידין על רוצח מדכתיב (דברים י״ט:כ״א) נפש בנפש עין בעין וגו' ואי נמי משתעי בכל עדים זוממין דיש מהן בסקילה מיהו הואיל ויש מהם בסייף לא אחמיר קרא עלייהו להמיתן עד שיחקרו המזימין אותן:

וקצתה את כפה. מָמוֹן דְּמֵי בָשְׁתּוֹ, הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָדָהּ מַמָּשׁ? נֶאֱמַר כָּאן "לֹא תָחוֹס", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּעֵדִים זוֹמְמִים (דברים י"ט) "לֹא תָחוֹס", מַה לְּהַלָן מָמוֹן אַף כָּאן מָמוֹן (ספרי; עי' בבא קמא כ"ח):