פרשנות מצטטת על דברים י:ג

בעת ההוא. לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נִתְרַצָּה לִי וְאָמַר לִי פסל לך, וְאַחַר כָּךְ ועשית לך ארון, וַאֲנִי עָשִׂיתִי אָרוֹן תְּחִלָּה, שֶׁכְּשֶׁאָבֹא וְהַלּוּחוֹת בְּיָדִי הֵיכָן אֶתְּנֵם? וְלֹא זֶה הוּא הָאָרוֹן שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל, שֶׁהֲרֵי מִשְׁכָּן לֹא נִתְעַסְּקוּ בוֹ עַד לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר צִוָּה לָהֶם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וּבְצַלְאֵל עָשָׂה מִשְׁכָּן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אָרוֹן וְכֵלִים, נִמְצָא זֶה אָרוֹן אַחֵר הָיָה, וְזֶהוּ שֶׁהָיָה יוֹצֵא עִמָּהֶם לַמִּלְחָמָה, וְאוֹתוֹ שֶׁעָשָׂה בְצַלְאֵל לֹא יָצָא לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא בִּימֵי עֵלִי, וְנֶעֶנְשׁוּ עָלָיו וְנִשְׁבָּה (תלמוד ירושלמי שקלים ו):

אבל בעני וכו'. ולא גרוע ענין זה ממצות צדקה, שצותה התורה בכמה אזהרות להיטיב לו ולתת לעני די מחסורו, שכלול בזה גם כל ענינים הנ"ל, שצריך העני לתשמישיו, אף ששם הנתינה הוא לחלוטין. וכל שכן בזה שהוא מיטיב לו רק לפי שעה, ואחר כך הוא מחזירו בעין דחייב להשאילו, ואפילו אם הכלים הם שוים בערכם יותר מכפי השגת ידו לצדקה, שאין מחויב ליתנם לו לחלוטין, מכל מקום הלא על ידי השאילה לא נפחת רק מעט, ולזה המעט הלא משיג ידו ויחשב כמו שנותן לו צדקה ועדיף ממנה, מפני שאין העני מתבייש על ידה. וזהו הטעם מה שאמרו חז"ל (סוכה דף מ"ט): גדולה גמילות חסדים מן הצדקה. [ועוד ראיה דעל זה שייך שם צדקה ממצות השבת העבוט, שנאמר על זה (דברים כ ד י ג): ולך תהיה צדקה. ואמרינן (בבא מציעא פ"ב.), דלפי שהמלוה על המשכון קונה משכון, לפיכך נקרא זה בשם צדקה, אף דהוא רק לפי שעה שישתמש בו בעליו, ואחר כך יוחזר אליו.] ואין להקשות, אם כן דמצוה להשאיל כלי לכל אדם, לפי מה שכתבנו בריש הסעיף, יהיה כל שואל כלי פטור מאונס, דהא המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף [היינו אי איתרמי ליה למיתב ריפתא לעניא (אם יזדמן לו לתת לחם לעני)]. ואין כל הנאה של שואל דיהיה חייב באונסין, וכעין מה שכתב הר"ן בתשובה סימן י"ט לענין משאיל ספר לחבירו, והובא בחושן משפט סימן ע"ב בש"ך סעיף קטן כ"ט. יש לומר דלאו מצוה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחבירו. אמנם אי קשיא הא קשיא, בעני השואל כלי מחבירו ונאנס אצלו, יהא פטור דהא ודאי מצוה גמורה להשאילו, כמו שביררנו, ועדיף ממשאיל ספר לחבירו, ולא נמצא, בדין שיחלק בשום מקום בין עשיר השואל לעני השואל. ואולם כד נעיין היטב, נמצא שלא שייך בזה לומר שהוא משתכר אז למיתב פרוטה לעני, דהא מאי טעמא הוא פטור, משום דהוא עוסק עתה במצות השאלה דחיובו משום צדקה. אם כן הרי הוא נותן עתה צדקה, ונמצא שאין משתכר בזה כלל. אולם לפי זה גם דברי הר"ן קצת מוקשים, דהא אמרו בגמרא (כתובות נ'): מאי דכתיב (תהילים קי ב ג): וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. אם כן הרי זה הוא גם כן משום צדקה, ואין שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ואולם יש לחלק קצת דהתם באמת לאו צדקה היא, דאין זה בכלל די מחסורו, ורק מצוה היא שיעזור לחבירו שיוכל ללמוד תורה. ואסמכו חז"ל אקרא ד"וצדקתו עומדת לעד", ומיפטר למיתב פרוטה לעני, משום דהוא עוסק במצוה. על כן שייך בזה לומר שהוא משתכר בזה. מה שאין כן בזה, דהוא בכלל די מחסורו, ונחשב כמו צדקה לעני, על כן אין שייך בזה שהוא מרויח, מפני שפטור מליתן צדקה. ואף על פי כן עדיין קשה קצת דברי הר"ן דהא מצוי שהספר נפחת מעט על ידי תשמישו, ומה שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ועיין בתומים (ס"ק י"ח) ובקצות החושן (שם ס'ק ל"ד) שהרבו להקשות על דברי הר"ן, ועיין בנתיבות שם (ס"ק י'ז).

ויקח בידו שני לוחות אבנים. לפי סדר הענין הכי מיבעי. ויפסול וגו׳ וישכם משה בבוקר ויקח את הלוחות בידו ויעל אל הר סיני. או ויעל אל הר סיני ושני לוחות בידו. כלשון המקרא דברים י׳ ג׳. אלא בא ללמדנו דלקיחת הלוחות הועילו למשה גם בעת וירד וגו׳ היינו בשעה שעבר כבודו ית׳ לפני משה והוא היה צנוע מאד ולא רצה להביט אזי לקח בידו הלוחות שהיו מונחים על ההר ושם אותם נגד פניו. ע״כ לא כתיב עוד מענין ושכתי כפי וראיית אחוריו ית׳. שבאמת לא רצה משה אלא לדעת עת רצון לתפלה. וכמו שהיתה מדתו בסנה כן בסיני. הסתיר פניו: