פרשנות מצטטת על דברים י:יג

כי יקרא קן צפור לפניך גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח) כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא וכתב הרב במורה הנבוכים (ג מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם ואם כן אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו אבל הכל הרחקה ויותר נכון בעבור שלא נתאכזר ואמר הרב ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כי זו אחת משתי סברות סברת מי שיראה כי אין טעם למצות אלא חפץ הבורא ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצות טעם והוקשה עליו עוד מה שמצא בב"ר (מד א) וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (משלי ל ה) כל אמרת אלוה צרופה וזה הענין שגזר הרב במצות שיש להם טעם מבואר הוא מאד כי בכל אחד טעם ותועלת ותקון לאדם מלבד שכרן מאת המצוה בהן יתברך וכבר ארז"ל (סנהדרין כא) מפני מה לא נתגלו טעמי תורה וכו' ודרשו (פסחים קיט) ולמכסה עתיק זה המגלה דברים שכסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה וכבר דרשו בפרה אדומה (במדב"ר יט ג ד) שאמר שלמה על הכל עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז כג) ואמר ר' יוסי בר' חנינא אמר לו הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אדומה אבל לאחרים חקה דכתיב (זכריה יד ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון כתיב דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפויים לעולם הבא כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיהו מב טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים שכבר עשיתים לר' עקיבא הנה בארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עורון בשכלנו ושכבר נתגלה טעם החמורה שבהם לחכמי ישראל וכאלה רבות בדבריהם ובתורה ובמקרא דברים רבים מודיעין כן והרב הזכיר מהן אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב כפי דעתי ענין אחר להם שרצו לומר שאין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם וזהו לצרף בהן שיהיו ככסף צרוף כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם אבל להוציא ממנו כל סיג וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה בילמדנו (תנחומא שמיני ח) בפרשת זאת החיה וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות אם חכמת חכמת לך (משלי ט יב) הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות שנאמר (תהלים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות ונאמר כל אמרת אלוה צרופה למה שיהא מגין עליך הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית אין התועלת לו רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו כי דבורנו וזכרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף לומר שכולם לנו ולא להקב"ה לפי שלא יתכן לומר בשחיטה שיהא בה תועלת וכבוד לבורא יתברך בצואר יותר מהעורף או הניחור אלא לנו הם להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה והביאו ראיה אחרת או מה איכפת לו בין אוכל טהורות והם המאכלים המותרים לאוכל טמאות והם המאכלים האסורים שאמרה בהם התורה (ויקרא יא כח) טמאים המה לכם ורמז שהוא להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת ואמרם אם חכמת חכמת לך הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות והמצות הגזירות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו כמו שאמרה תורה (שם כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא א"כ כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו ושאלו בירושלמי בנדרים (פ"ט ה"א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום והשיבו על השאלה הזאת אי זהו כבוד המקום כגון סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפילין שאיני מניח והיינו כבוד המקום משמע דלנפשיה הוא דמהני כהדא אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו וכבר סדרו לנו בתפלת יום הכפורים אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך וכן אמר בתורה (דברים י׳:י״ג) לטוב לך כאשר פירשתי (שם פסוק יב) וכן ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים (דברים ו׳:כ״ד) והכוונה בכלם לטוב לנו ולא לו יתברך ויתעלה אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות וכן מה שאמרו (ברכות לג) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו שאם כן היה אוסר השחיטה אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד ומפני זה אמרו (קידושין פב) טוב שבטבחים שותפו של עמלק והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב) קבלו גזירותי לא יהיה לך וכו' (שם פסוק ג) אבל במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה בשלוח הקן מדרש שיש במצוה סוד אמר רבי רחמאי מאי דכתיב שלח תשלח את האם ולא אמר את האב אלא שלח תשלח את האם בכבוד אותה בינה שנקראת אם העולם דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא מאי ואת הבנים תקח לך אמר רבי רחמאי אותם בנים שגדלה ומאי ניהו שבעת ימי הסוכה ודיני שבעת ימי השבוע וכו' והנה המצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים:

כי אם ליראה וגו׳. הפ׳ תמוה שהרי כל מה שאפשר לבקש מכח אנוש מבואר בשאלה זו ומה יש עוד לשאול עד שבאמת בשוח״ט תהלים ל״ו איתא בבקשת דוד אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש. שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי אמר הקב״ה לדוד אתה אמרת אחת שאלתי וגו׳ ואתה מבקש הרבה א״ל גם אתה אמרת מה ה׳ אלהיך שואל מעמך ובקשת הרבה. אבל זה אינו אלא לשון הלציי אבל ודאי גם הקב״ה גם דוד לא בקשו יתירה ממה שהחלו. ויותר מזה קשה הא דאיתא בגמ׳ אטו יראה מילתא זוטרתי היא. ומשני אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והפלא שהרי לא יראה לבד קא חשיב ולמה זה הקשה על יראה יותר מעל אהבה ולעבוד בכל נפש. ותו אינו מובן אחרי שהחל לשאול לאהבה אותו איך סתר שאלתו בתוך כ״ד לטוב לך. ופרש״י כדי שיהיה טוב לך שהוא אהבה חוזרת. אבל עכ״ז יש להבין למי נאמרה פ׳ זו. אם נאמר לכל ישראל בשוה היאך אפשר שתהא מדרגה זו יראה ואהבה בפחות שבישראל שאינו משיג אותם כלל והרי אהבה אינה נמצאת אלא באמצעות תורה או עבודת בהמ״ק. שהן המה הלחם המחברים אם ישראל לאביהם שבשמים כמש״כ בס׳ במדבר כ״ח ב׳ בפי׳ את קרבני לחמי ובכ״מ. והיאך יבא הקב״ה בטרוניא את בריותיו לשאול מהם מה שא״א בדרך הטבע. ואם נאמר שלא דבר כאן אלא עם מי שראוי לכך הלא לא נתפרש עם מי הוא מדבר. אלא ע״כ יש לדקדק ולהתבונן באותה פרשה עצמה שהקב״ה אינו שואל מישראל אלא מכל אדם לפי ערכו. שהרי כתיב ללכת בכל דרכיו. ולא כתיב וללכת בכל דרכיו. כמו שכתוב ולאהבה אתו ולעבד וגו׳ וכן בפסוק י״ג לשמור את מצות ה׳. ולא ולשמור וגו׳. מבואר דכמו התחלת הדבור הוא. ומזה נבוא לענין. דראוי לדעת שיש ארבע מדרגות בישראל כמו שביארנו בפ׳ בלק מה״ת מה טובו וגו׳. שהם א׳ ראשים ומנהיגים בישראל. ב׳ ת״ח הנקראים זקני ישראל. ג׳ בע״ב עוסקים בפרנסתם. ד׳ נשים ועבדים וקטנים. וכל אחד מכתות הללו אינו דומה לחבירו בשאלת הקב״ה ממנו. ומשום זה כתיב בפרשת אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטיכם. זקניכם ושוטריכם. כל איש ישראל טפכם נשיכם וגו׳. לעברך בברית ה׳ וגו׳. ולכאורה מה מקרא חסר אלו כתיב אתם נצבים היום כולכם לעברך וגו׳. והכל בכלל אלא בשביל שלכל א׳ ברית בפ״ע ומה ששואל הקב״ה מזה אינו שואל מזה וכמעט שאסור לכת השנית כאשר יבואר. ונבא לפי סדר הכתוב. ראשיכם שבטיכם. שהם הראשים מנהיגי הדור. והם הנקראים עוסקים בצרכי צבור. שהם אינם רשאים להבטל מזה לא לעסוק באהבה ודביקות שהרי בזה לא תהיה שקידתו בעבודת הצבור תמה. ואמרו בשבת פ׳ מפנין גדול הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנא׳ אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הפי׳ שמי שזכה להקביל פני שכינה אינו דומה לזה המעלה של המכניס אורח אלא שזו המצוה גדולה מזו. והיא נדחית ממנה כמו שעשה א״א בשעה שעמד לפני ה׳ כדכתיב וירא אליו ה׳ וגו׳ וכאשר ראה האורחים ביקש מה׳ שיסור ממנו ולא יעבר לגמרי אלא ימתין עליו עד שיעשה עם האורחים כראוי להם. ומזה נבין כל צרכי צבור שיש בהם מצוה עוד גדולה מהכנסת אורחים. שהרי עוסק בצרכי צבור פטור מק״ש כדתניא בתוספתא ברכות פ״א דמש״ה חשב ר״י שר״ע וראב״ע לא קראו ק״ש משום שעסוקים בצ״צ היו. מכש״כ שגדולה מצוה זו לדחות מצות אהבה ודביקות שנדחית מפני מצות מעשיות כמש״כ בפ׳ ציצית. וא״כ מה ה׳ שואל מראשי ישראל הלא לא אהבה ודביקות ולא שמירת מ״ע אלא יראה. היינו שיהא שקוע תמיד ביראת ה׳. באשר מי שהוא ראש ועוסק בצרכי רבים עלול לבוא להנאת עצמו וכבודו במעשיהם. ולראות לטוב למי שחונף לו ולהיפך למי שיגע בקצה כבודו יעלים עיניו מלראות בצר לו או אף תמצא ידו להרע לו. ע״כ עליו כתיב מה ה׳ שואל ממך כ״א ליראה וגו׳. ובכל שעה עליו לידע כי גבוה מעל גבוה וגו׳. עוד יש לפניו לירא יותר את ה׳ מכל ב״א באשר השגיאה בין אדם לחבירו אינו מתכפר בקל. שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג כו׳ משא״כ בחטאים שבין אדם לשמים. ודוד המלך אמר הלא משנאיך ה׳ אשנא וגו׳ חקרני אל ודע לבבי וגו׳ וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. פי׳ אם טעיתי לחשוב שפלוני הוא ממשנאיך ע״כ הנני רודפו ושונאו. אבל אם לא כוונתי לאמת הלא טוב לפני המות שתנחני בדרך עולם שא״א לתקן השגיאה ולא תועיל תשובה. זה הפרט מוטל על ראשים מנהיגי ישראל ולא יותר:

מעמך. איני מבקש מעמך רק היראה והאהבה, כי כל מצות אינם מעמך רק מעמו. אם יתן לך בית תעשה מזוזה ומעקה, כסות, תעשה גדילים, מעות תעשה מהם צדקה, דגן תירוש ויצהר תן ממנו תרומות ומעשרות, בן תמול אותו. נמצא שאין זה מעמך אלא מעמו. אין לך ישמעאל בעולם שאם יתן לך כ' דיני', שלא היית נותן בשבילו למקם שיצוה החצי או השליש והייתה מחזיק לו טובה וכן יש לך בשביל הק' ולשבח על מה שעשאך נותן לו ולא מחזר על הפתחים וזה שאינו שואל מעמך משלך רק היראה והאהבה וכוונת הלב וכן כתב מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. אני מקדים לתת להם קודם שיתנו בשבילי כלום. וכן אמר דוד משלך נתנו לך. ולא די שאתה עושה מצוה, אלא שתקבל שכר, דכתי' לטוב לך. ומזה הפסוק רמזו רבותינו מאה ברכות בכל יום, דכתי' מה ה' אלהיך שואל. אל תקרא מה, אלא מאה. ומאה אותיות בזה הפסוק בועתה כשתיקרי מאה עם אלף, שבמאה יש בו מאה אותיות. כי בתוך הפסוק מאה אותיות חסר אחת ועם האלף הן מאה שלימות. ועתה איכא תרתי אחת שאתה קורא מאה ועוד שהאותיות עתה מאה. שמע':