פרשנות מצטטת על דברים י:יט

דבור הראשון אנכי, דע כי כל המצות הם על שני דרכים, והדרך הראשון מצות שהם נטועות מהשם בלב כל אנשי דעת והם רבים, ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה שאינה בכלל שקול הדעת, על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם כי הם נטועים בשקול הדעת, ועליהם אין להוסיף ולא לגרוע, והם ששמר אברהם עם מצות האחרות נוספות והשם לא נתן התורה רק לאנשי הדעת, ומי שאין לו דעת אין לו תורה, והדרך השנית מצות הנעלמות ואינן מפורשות למה צוו, וחלילה חלילה שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת, רק אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו השם, בין שנגלה לנו הסוד, בין שלא נגלה, ואם מצאנו אחת מהן מכחשת שקול הדעת אינו נכון שנאמין בו, כי הוא כמשמעו, רק בספרי חכמינו ז"ל נבקש מה טעמו אם היא על דרך משל, ואם לא מצאנו זה כתוב נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו, אולי נוכל לתקן אותה, ואם לא יכלנו נניחה כאשר היא, ונודה שלא ידענו מה היה, כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר' י טז), וכי הוא צונו שנרצחנו כאכזרי, וידענו דעת ברורה כי כל המצות שאינם חייבים משקול הדעת, סוד אחד יש לכל אחד מהן, ואם נעלם ממנו והעד על זה, כי כתוב במקצתם למה צוו, כמו השבת שהוא זכר למעשה בראשית, וחג המצות למען תזכור (דבר' טז ג), ואהבתם את הגר כי גרים הייתם (שם י יט) והכלאים פן תקדש (שם כב ט) ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם (שם יז טז) וכן לא ירבה לו נשים, והזכיר למה, ולא יסור לבבו (שם שם יז) ולא שהיא מצוה בפני עצמה כאשר הוא כתוב בהלכות שמעון בן קיירא וטעם "וקרא בו" (שם שם יט) לבלתי רום לבבו מאחיו (שם שם כ), ופרשת "הקהל" למען ילמדו (שם לא יב), ורבות מצות ככה, אם כן יוכל המשכיל שהשם פקח עיניו לדעת מדברי תורה סוד כל המצות, וכל המצות על ג' דברים, האחת מצות הלב, והב' מצות הלשון, והג' מצות עשה, ומצות הלב על שני דרכים מצות עשה ומצות לא תעשה, והנה מצות עשה ואהבת את ה' אלהיך (דבר' יא, א) ולדבקה בו, וליראה את השם הנכבד (שם כח נח), ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) ומצות לא תעשה לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תקום ולא תטור (שם שם יז יח), גם מצות הלשון עשה ולא תעשה, עשה כמו ק"ש וברכת המזון, וברכת כהנים גם וידוי מעשר ורבים ככה, ומצות לא תעשה, לא תענה ברעך (פ' טז) אלהים לא תקלל (למטה כב כז) לא תקלל חרש (ויקרא יט יד), ומצות עשה ולא תעשה במעשה הם רבים, ואין צורך להזכירם, ומצות הלב הם העקרים הנכבדים על כולם ורבים חשבו כי אין עון במחשבת הלב, רק בדברי עו"ג ובאמת כי היא קשה לבדה יותר מכל מחשבות רעות, רק היא כנגד כולם והלא יראו כתוב, שש הנה שנא השם (משלי ו טז) ושם כתוב לב חורש מחשבות און (שם שם יח) וכתיב, הטיבות כי היה עם לבבך (דה"ב ו ח) הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם (תה' קכה ד) והיה לבבכם שלם (מ"א ח סא) אני ה' חוקר לב (ירמי' יז י) וה' יראה ללבב (ש"א טז ז), והנה זה הדבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו, והוא קרוב ממצות הלב, וטעם זה הדבור שיאמין, ותהיה אמונת לבו בלי ספק, כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלהיו:

רש"י ד"ה וגר לא תלחץ, ...מפני שסורו רע (בבא מציעא נט ע"ב). ראה שני פירושים למאמר זה של הגמרא אצל "שפתי חכמים" (אות ס). יש מפרשין כמו שאור, כלומר יצר הרע שלו קשה ורע ונוח לפתות, ויש מפרשין כיון שסר מן הדרך, שוב אינו חוזר על־ידי פיתוי דברים. ולכאורה אפשר לומר בפשטות שסורו רע כמשמעו הפשוט, דהיינו כאשר הוא חוזר מגיורו, חוזר אל מקורו הרע, כי אז שנאתו ליהדות וליהודים גדולה פי כמה, כי רצה להתקרב ונדחה. ולכאורה זה עולה בקנה אחד עם דברי רש"י למעלה (כב, כ) ד"ה כי גרים הייתם, אף הוא יכול להונותך ולומר לך, אף אתה מגרים באת, כלומר האיסור אינו נובע מאהבת הגר, אלא משיקולים מעשיים. (פ' משפטים תשל"ט) והנה מחלוקת היא במסכת גרים (פ"ד ה"א וכן במכילתא יח): חביבין הגרים שבכל מקום הוא מזהיר עליהם "וגר לא תלחץ", "וגר לא תונה" (למעלה כב, כ), "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט), "ואתם ידעתם את נפש הגר". רבי אליעזר אומר: גר לפי שסורו רע, לפיכך מזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה.

ואולם יש שהקפדתו על המינוח "גִּיּוֹרָא" עושה את התרגום לבלתי מובן: בפסוקנו ובשלושה מקומות נוספים (שמות כג, ט, ויקרא יט, לד, דברים י, יט) מנמקת התורה את חובת היחס ההוגן אל הגר במילים "כי גֵּרִים הייתם בארץ מצרים". אבל אונקלוס מתרגם בכל המקראות האלה גֵּרִים "דַּיָּירִין", ועל ידי תרגום זה נעלם הטיעון המרכזי שבפסוק: הדמיון שבין גורל בני ישראל במצרים ובין גורל "הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" שלפי פשוטו מדבר בגר תושב.

והיית לנו לעינים. לְשׁוֹן עָבָר, כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּ"אַ: לְשׁוֹן עָתִיד — כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁיִּתְעַלֵּם מֵעֵינֵינוּ, תִּהְיֶה מֵאִיר עֵינֵינוּ; דָּ"אַ: שֶׁתְּהֵא חָבִיב עָלֵינוּ כְּגַלְגַּל עֵינֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י') "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (ספרי):