פרשנות מצטטת על דברים כא:ו

כאשר אמר השם יתברך בעגלה ערופה (דברים כ״א:ו׳) עגלה אמר רבי אליעזר שהיא בת שנתה כפי העיקר המחובר עליו בעת שאמר השם יתברך (ויקרא ט׳:ג׳) ועגל וכבש בני שנה וחכמים אומרים אם אמר עגלת בקר יחסה אל הבקר ותהיה בת שנתים: שלישית לאחרות במנין. שתהיה שלישית במספר רצה לומר שנולדה בפעם שלישית כמו שיקראו בהש"ס עגלה שלישיה עניניה שנולדה בלידה שלישית וכבר קדמוה שני ולדות ואז תהיה בשרה ערב שוה השומן וכן יהיה המאמר בכרם רבעי שהיא הנטיעה הרביעית מן הנטיעות אשר נטעו בזה הקרקע: וכבר התבאר בפ' י"ג מנגעים שמי שהתאחר בבית המנוגע בכדי אכילת פרס טמאו בגדים שעליו והפרס הוא חצי חלה ואמר שזאת החלה תהיה כמוה שלשה חלות בכל קב ויהיה שיעור הפרס ששית קב ואמרו שהפרס הוא חצי חלה מן החלות אשר מהן י"ח חלות בסאה וכבר ידעת שהסאה ששה קבין ואין ספק ששליש הקב הוא חלק מי"ח מן הסאה ובמקום המחלקת אמר כך שמעתי ואין לי לפרש ואחר מצא בן עזאי בין שני המאמרים דבר וזה שהסאה תחוייב בחלה ומי שילוש קב אחת לא יחוייב בחלה האחת כמו שנתבאר במסכת חלה (פ"א) ואם תלוש סאה ותוציא ממנה החלה מי"ח מן הנשאר פחות משליש קב כשיעור חלק מי"ח מן החלה וזאת היא כונת אמרו מיעטתו חלתו וכבר התבאר בעירובין (דף פב:) שהככר אשר חציו יקרא פרס והוא שיעור בית המנוגע יש ממנו ארבע ככרות בקב ושם בארנו ששיעור הקב כ"ד ביצים ויהיה שיעור הפרס ג' ביצים וזהו שמינית הקב לא ששית קב כמו שאמר רבי יהושע והלכה כחכמים:

ומפטר חמור. לאחר עריפה כולי עלמא מודו דאסור בהנאה דגמרינן עריפה עריפה מעגלה ערופה:

אל נחל איתן קשה שלא נעבד לשון רש"י (רש"י על דברים כ״א:ד׳) ורבותינו אמרו (סוטה מו) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם אם כן הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה והטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. וטעם ונגשו הכהנים בני לוי לאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית (דברים כ״א:ח׳) ושיעור הכתובים ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם וענו ואמרו והרחיצה במקצת מן הנזכרים והעניה במקצתם כדרך ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' (דברים י״ד:כ״ג) וענין העריפה אמר ר"א (אבן עזרא על דברים כ״א:ז׳) שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות ה' עמקו לאין קץ אצלנו אבל הרב אמר במורה הנבוכים (ג מ) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר ההיא יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה וכשיחקר הענין יאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו אולי יגלה הדבר וכבר אמרו (ירושלמי סוטה פ"ט ה"א) שאפילו תבוא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול וכל השומע שמץ דבר בענין יבוא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי ב"ד או המלך או גואל הדם ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם יכירו בו רואיו וידברו בו והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזו תועלת אבל המעשה איננו נרצה בעצמו והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים:

את כל דברי יוסף. סִימָן מָסַר לָהֶם בַּמֶּה הָיָה עוֹסֵק כְּשֶׁפֵּרֵשׁ מִמֶּנּוּ – בְּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, וְלֹא נֶאֱמַר אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה: