פרשנות מצטטת על דברים כב:כ

בספרות חכמים האונס והמפתה נזכרים לעתים קרובות יחד⁴⁹ראו, למשל, יבמות פי"א מ"א; פ"ז מ"ה; שביעית פ"י מ"ב ועוד. . "אנוסה" היא מי שנבעלה בכוח, ומפותה מי שנבעלה מרצון עוד בטרם נישואיה. שתיהן איבדו את בתוליהן, אך הבדל תהומי ביניהן. הראשונה היא אומללה הראויה להגנת החוק והחברה, והשנייה ראויה, בעיני החברה שחז"ל מייצגים אותה, לבוז ומגיל מסוים אף לעונש. למעשה התקשתה החברה הקדומה להבחין בוודאות בין השתיים. מכל מקום, ההלכה קבעה בפשטות את דינן והוא תלוי במידת רצונה ובמעמדה האישי של האישה. דין מפותה בתולה אינו פשוט. מפשט הכתוב העוסק במוציא שם רע משמע שהיא חייבת מיתה: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערָ. והוציאו את הנערָ אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה ובערת הרע מקרבך" (דברים כב כ-כא). מסורת חז"ל פירשה את הפסוק באישה שזינתה לאחר אירוסיה, אך הסבר זה אינו במקרא. עם זאת, הוא מתבקש מהמקבילה בשמות כב טו ששם המפתה נערה חייב לשאתה, ואם היא חייבת מיתה אין מקום לשאת אותה. התורה אינה מעלה אפשרות שהיא תסרב, וכאילו לרצונה אין כל משקל, אבל אביה זכאי לסרב "לתִתה לו" (שמות כב טז), ובמקרה כזה הוא מסתפק בקנס כספי. דין תורה מציג את המפותה כדמות נגררת חסרת רצון עצמי, היא אינה מואשמת בפיתוי הגבר אלא נחשבת כמפותה, כל קלון לא רובץ עליה, והבעל הוא זה שמחליט על נישואיה. הגדרת המפותה יש בה, אפוא, תחושת פטרוניות רבה על הנערה. חולשתה מובילה להקלה בדינה, שכן בהיעדר הבנה אין אחריות למעשה. בחברה בת זמננו היו רואים בה שותפה לגבר אלא אם כן היא קטנה שאינה מבחינה, ובחברתנו עמדות שונות ביחס לחומרת המעשה. ספרות חז"ל משיבה למפותה מעט מכבודה העצמי.

וכי תימא נילף מבשת ופגם. יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם דאיתנהו דאב מקדושין ילפינן להו בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ, ב) משום דאי בעי מסר למנוול ומוכה שחין. והרבה תירוצין נאמרו בו, אבל רבותינו הצרפתים פירוש דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו כשהיא נערה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע ואפילו למוסרה לחופה. ואי אפשר בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב (שם, כ) ואם אמת היה הדבר הזה וגו' וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא, ואי בשסרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא, וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה, בשתה ופגמה דאב נינהו, דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין.
והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה ותשקול כספה, הכי פירושו אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה, וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשה תשקול איהי כספה, ואתיא למיפשטו מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברשותה כלל, דאלו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב, והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין בשתה ופגמה דידיה נינהו, והלכך ניליף כסף קדושיה מבשת ופגם דלעולם דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושיה ואיהו שקיל כספא. ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימינן אלא אמעשה ידיה פרכינן, לומר דרב הונא למה ליה למילף מכי ימכר לילף מהפרת נדרים אי נמי מקנסא וכו', וכי תימא ניליף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם וכו', ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי, וכן פירש ראב"ד, ויש מפרש דלרווחא דמלתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לורמ דבושת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאביה הוי אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.

וכן גזירת הכתוב (דברים כב) בנערה אשר לא נמצאו לה בתולים שיסקלוה לא שמענו חולק בה ממשה ועד עתה על מי שאמר שזהו לא יהיה אלא אם היתה אשת איש והעידו עדים עליה שאחר הקידושין זנתה בעדים והתראה.