פרשנות מצטטת על דברים כג:ח

וירא בלעם, כשראה שלא נעשתה עצתו לקללם, היה צר לו מאד על שהוכרח לברכם נגד מה שלבו חפץ, והיה תוהה על גודל הנס הזה שהיו שפתותיו ממללות מעצמן מבלי שלבו יסכים עמהם, לכן חשב תחבולה שלא לילך עוד לקראת הנחשים ולא ימתין שישים האל דבר בפיו, לפי שידע בלי ספק כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, אלא הפך פניו מיד לצד המדבר אשר ישראל שם, והיה בדעתו לקללם מבלי שיסכים האל עמו, ואע"פי שידע שקללתו לא תנוח על ישראל כי ברוך הוא, היה רוצה בזה לרמות את בלק עד שיתן לו השכר אשר התנה עמו, אבל השם הפך את לבבו באותו רגע, עד שמצא בעצמו ענין חדש שהעיר אותו לברכם והודה בפיו ובלבו מברכיך ברוך ואורריך ארור ועל זה כתוב במשנה תורה ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברים כ"ג ח'), שהיא הפיכה ממש כמו שאמרנו, אולם אחרי כלות הברכה הזאת שב לבו לתכונתו הרעה כבראשונה, ואז נתבייש מאד לפני בלק ושריו, ובכלימה ובוז חזר לעירו:

אתה תדבר. כתב בעל אור תורה שהתי"ו רפה. וכן ראיתי בספרים מדוייקים כתיבת יד אכן בספר אחר כ"י דגושה. וחילוף כזה ראיתי בספרים על אל תרבו תדברו (שמואל א ב׳:ג׳) נפש ברכה תדשן (משלי י״א:כ״ה). ולפי דעת רוב המדקדקים בכלל שתי אותיות בג"ד כפ"ת ממוצא אחד והראשונה בשוא סמוכה לאהו"י משפטה להדגש כמ"ש בכללי בג"ד כפ"ת דסמוך ליהו"א. ורד"ק בס' מכלול דרך אחרת אתו בכלל זה ורצה לחלק בין אות לאות וגם כי נבוכים דבריו וקשיין אהדדי למי שמעיין בהם סוף לשונו מוכיח שתוי"ן כאלו דינן להדגש שעל מלת דתבריא (דניאל ג') כתב שהוא דגש ומנאו עם היוצאים מהכלל ואח"כ אמר אפשר שהוא מהכלל שזכרנו שהם שתי אותיות בג"ד כפ"ת בתחלת התיבה אבל לא זכרנו אותו בתוך הכלל לפי שאין אות הראשונה אות שמוש כמו אותם שזכרנו עכ"ל. ותי"ו זה שהיא שמושית נכון שתדגש. עוד כתב שקשה היא קריאת הדל"ת רפה סמוך לתי"ו רפה לפיכך הדגישו הדל"ת של דתבריא עכ"ל. וה"ה הכא דתרוויהו חד טעמא נינהו. ויען רבו הספרים הרפויים על הדגושים במלות אלו שכתבנו וכן תשב באחיך תדבר (תהילים נ׳:כ׳) ודומיהן בתרייהו אזלינן וכמו שהורה זקן בעל אור תורה. ועיין מה שכתבתי בסוף פרשת חיי שרה גבי ובני דדן ובפרשת כי תצא על לא תתעב ובמלכים א' כ"ב ותילים נ"ד ואיוב ל"ט:

וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כ״ג:כ׳) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו. ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם. וכן הלוה יכול למחול הפקעת מצות שביעית בשעת הלואה ולומר ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית לויתי ממון זה, שכל תנאי שבממון קיים. אבל לא יאמר שלא ישמיטנו שביעית, דמשמע שלא יהא דין שמטה בהלואתו וזה לאו כל כמיניה. ורשאי המלוה לתבוע חובו כל שנת השמטה לפי שאינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ. והמוסר שטר חובו לב"ד קודם לכן שוב אינה נשמטת, שכבר הוא נגוש ועומד ואין בו משום לא יגוש, אבל מששקעה החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית אינו רשאי לתבעו אלא אם כן התנה עליו מתחלה. ויתומים אינן צריכין לתנאי זה, שהב"ד שבכל דור ודור אביהן של יתומים והרי הם כאלו באו שטריהם לידם והעמידם על נכסי הלוה. ואפילו מלוה שיש בו שבועה משמטת, כדתנן בפרק כל הנשבעין והשביעית משמטת את השבועה משום שנאמר וזה דבר השמטה ואמרו רז"ל מלמד שאפילו דבור משמט. ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כ״ג:י״א) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית. והמלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית ראשונה משמטת הואיל ולא הגיע זמנו ליפרע, אלא שביעית שניה.