פרשנות מצטטת על דברים כג:יד

הא׳ צואה מאחוריו תוך ד״א אסור מ״ה לקרות ק״ש ולדבר ד״ת שנאמר והיה מחנך קדוש (דברים כ״ג י״ד ט״ו) וקאי אצואה וכל תוך ד״א חנייה של אדם הוא כ״כ חה״ר ושאר פוסקים. ואם קרא אפילו במקום שראוי לספק חוזר וקורא כבסימן ע״ו ס״ח וכבר דברנו פעמים רבות מזה אם הטעם דכ״מ דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני כרבא בתמורה ד׳ וכ״ת דוקא מעשה הא ליתא דהמקדים תרומה לבכורים דפריך מיניה דיבור ומחשבה הוי יע״ש. ומיהו המעיין בסמ״ע ח״מ ר״ח ובי״ד י״א השוחט ביוה״כ וי״ט ש״מ דכ״מ כו׳ דוקא אם לא יצויר בע״א משא״כ כאן שהמקום גורם ויראה דהוי דרבנן וכמ״ש רבא ברכות כ״ב זבח רשעים תועבה יע״ש ועיין קפ״ה ויבואר אי״ה לקמן גבי מי רגלים בזה יע״ש:

אמנם התשובה בזה אומר. הנה כאשר נסתכל קצת בדברי רז״ל נמצא כי זה דרכם במדרש ובאגדה ושמא הוא יותר רחוק כי לא כל דברי רז״ל הם מקובלים אמנם יש בהם מה שחדשו הם ז״ל מצד עיונם הזך לא על דרך אמונה ועיקר. אמנם כוונתם היתה להרבות טעמי המקרא לדורשו בכל פנים שאפשר והנה רוב דבריהם על הכתובים לא נאמרו על צד הפירוש ככל דרכי הפשטנים אשר יכוונו להבנת עצם הענין כפי הוראת מלות הספור ההוא. אמנם כוונתם לענינים ולימודים מן החוץ אם להורות על דרכי טובו וגבורתו של אלהינו או לשבח איזו מעלה או לגנות איזה פחיתות או ללמד איזה מושכל להרחיק האדם מאיזה סכלות אשר עם כל זה סמכו אותם העניינים על הפסוק ההוא לציון ולזכר. הלא תראה מה שכתב הרב המורה צדק הרמב״ם זללה״ה בחלק ג׳ פ׳ ל״ד וז״ל נחלקו בני אדם בדרשות לשני חלקים. הא׳ ידמה שהם ביאר ענין הפסוק ונלחם ומתגבר לאמת הדרשות ולשמרם ושמשפטם כמשפט הדינים המקובלים. והב׳ מבזה אותם ויחשבם לשחוק אחר שהוא מבואר נגלה שאין זה ענין הכתוב ולא הבינה אחת משתי הכתות שהם על צד מליצת השיר אשר התפרסם דרכה בזמן ההוא וכדרשה (כתובות ה׳.) תני בר קפרא (דברים כ״ג:י״ד) ויתד תהיה לך על אזנך אל תקרי אזנך אלא אוזנך מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו ואנו תמיה אם זה התנא אצל אלו הסכלים כן יחשוב בפירוש זה הפסוק ושזאת היא כוונת המצוה ושהיתד הוא האצבע ואזניך הם האזנים אינו חושב שאחד ממי ששכלו שלם יחשוב זה אבל מליצת השיר טוב מאוד הזהיר בה על מדה טובה והוא כי כמו שאין לומר דבר מגונה כן אסור לשמוע. וסמכו זה לפסוק על צד המשל והשיר וכל מה שיאמר במדרשות אל תקרי כך אלא כך זהו עניינו עכ״ל. וגם החכם^*)לדאבון נפשנו חסר פה תיבות אחדות בכ״י לי שבעים אש כתיב ויש לך להתעורר כי רבותינו זלל״ה אמרו מאמר אמתי מצד הקבלה או מתוך ראיה כמרה ויביאו^*)לדאבון נפשנו חסר פה תיבות אחדות בכ״י נזכר בעלמא באמרם ז״ל בעירובין פ״א דף ד׳ פ״ג שעורין וחציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני והקשו שיעורין דאורייתא נינהו דכתיב ארץ חטה וגו׳. ואמר ר״י כל הפסוק הזה לשיעורן נאמר ותירצו אין הלכה למשה מסיני. וקרא אסמכתא בעלמא הוא. והכוונה להיות הכתובים שגורין בפינו. הנה נזכיר גם דברי החכמה שתלו בהם ועל כן נקראו מדרשים לא פרושים. אשר בחפשך אחר התואר הזה יתבאר לך כי עיקר הנחתו הוא לצאת מפשט המכוון לדרך רחוק ממנו ויחסו לו דרך אסמכתא בעלמא. ולזה אין משיבין מן הדרוש ולא על הדרוש כי אין הכוונה באותו הדרש לפרש לנו הכ׳ כי אם אסמכתא כמו שאמרנו. אמנם דבריהם בהלכות הנה אין לנטות ימין ושמאל ולא יחליק עליהם ר״ל היפך פירושם כי אם סכל ומתעקש כי בזה יצדק המשל שהמשלנו לעובר על מצות המלך שחייב את ראשו למלך בלי ספק כי הפירוש המקובל להם ז״ל בפי׳ ההלכה א״א שנפרש סותרו כנ״ז. והנה הרמב״ן ז״ל נתן כלל זה ואמר אם יש בהם נפקותא של דינים לא נסור מהגמרא. ומהמין הא׳ ר״ל מין הדרשות הוא ענין האחרונים שהורשו לפרש הכתובים כפי מה שיראה לכל אחד. ואם היות שאינם דרך אסמכתא הם כפי הכוונה השנית כמו שראיתי כתוב בשם הרמב״ן ז״ל כמו שימצא ממנה במקרא. ועל צד הכוונה השנית דברים נחמדים מסתרי המציאה ממה שאפשר לעמוד עליהם כן אפשר שיאמר שלא מהתועלת שמו קצת ממשכילי עמינו הספורים הם רמוזים בם אצל הכוונה השנית: והנה זה הדרך הנ״ל יחייביהו השכל ג״כ והענין כמו שהתוכנים בחכמתם שיערו באומד שכלם שיש גשמים גלגלים יוצאי מרכז. וג״כ גלגלי ההקפה וג״כ גלגלים נוטים מהמשוה עם היות שהניחו יסודם על הקדמות יכחישם הטבעי. עכ״ז סמכנו על דבריהם אחר שהחוש והשכל יעידו עליהם. ולזה כאשר הניח בטלמיוס גלגלי ההקפה ויוצאי מרכז. כתב בספר ג׳ מהמגסטי וז״ל הדבר הזה אם הוא אמת אם לא האלהים ידעו אבל דיינו שמצאנו דרך אשר הנה אפשר לקיים כל המתראה לנו מצד תנועות המאורות והככבים בשמים עכ״ל. וכן נאמר אנחנו הפשט הזה אם הוא אמת ואם לא האלהים ידעו אבל דיינו שמצאנו דרך לדרוש ולתור איזה קוטב אשר עליו יסוב היתר ספיקות הנראים בכתובים או במאמרים אם כולם בסגנון אחד או מחולפים כפי מה שיקבליהו השכל וכ״ש שרז״ל פתחו לנו פתח השער באמרם (שבת פ״ח) וכפטיש יפוצץ סלע מה הפטיש הזה נחלק לכמה נצוצות כך דברי תורה יחלקו לכמה טעמים. הורו לנו ז״ל כי המוציא [ר״ל בדברים הנאמרים בנבואה וברוח הקודש] כוונות מתחלפות מה שלא ימצא זה הענין בדיבור אנושי לא ירחיקהו השכל. והענין כמו שעשב אחד בראו האל ית׳ ותעלותיו מתחלפות עד״מ היין שביארו בו הרופאים שיש בו קרוב מס׳ תועלות ורפואות. הנה אין לומר לאיזה תועלת מהם נברא. כ״ש הדבור האלהי יסבול הרבה פרושים ולא נאמר לאיזה כוונה מהם נאמר וזה שאמרו רז״ל (מגילה ט״ו:) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו אמר ליה כמאן חזיא אסתר ועבדה הכי אמר ליה ככולהו תנאי וככולהו אמוראי והכוונה כנ״ז שר״ל כי גם בדבור האנושי יתכן שישפוט ויכוון אל כל חלקי הסותר שאפשר לשערם השכל וכ״ש וכ״ש בדבור האלהי כנ״ל. ולזה ארז״ל (ירוש׳ פאה פ״ב ה״ד) כל מה שעתיד תלמיד וותיק לחדש הכל נאמר למשה בסיני. וג״כ אמרו שבעים פנים לתורה. וג״כ אמרו דרוש וקבל שכר והכוונה לדעתי כי איש כזה הוא מוסיף כח בפמליא של מעלה ומראה שכל השלימות נרמזים בתורה. ולזה לא ניתנה תורה שבע״פ עם תורה שבכתב להודיע כי תורה שבכתב הונחה מוכנת לקבל כל המושכלות והרשמים שיונחו כנגדה כמו המראה הספיריית כל הצורות הנרשמים כנגדה תקבלם בלי שום שינוי כך התורה. וז״ש (אבות פ״ה) בן בג בג. הפך בה והפך בה דכולא בה. ר״ל המושכלות ושלומיות הם רמוזים בתורה בלי ספק וזאת דכולא בה אמנם מה שאינם נראים הוא לחסרון השקידה וההפוך בה. ולזאת הפוך בה והפוך בה. ומה נחמד אומרו ובה תחזה כפי המשל שהנחנו. ר״ל שהתורה כמו המראה המזוככת שתראה בה פניך וכל הפנים המתראים כנגדה כך התורה. ולזה חתם דבריו ואמר שאין לך מדה טובה הימנה ר״ל כי לא תמצא זאת הסגולה בזולתה מהתורות הנמוסיות כנ״ל:

כלום יש כו' ואינו מוציא. ואם תאמר והלא כתיב ויתד תהי' לך על אזנך והי' בשבתך חוץ וגו' ש"מ שהי' להם יציא', וי"ל ממה שקונים מן התגרים היו מוציאים. מצאתי: