פרשנות מצטטת על דברים כג:כ

איזהו תרבית. פי' הר"ב, דרבנן. ולהיות דקרו לרבית דרבנן תרבית ולא נשך, יצא לנו טעם הגון אמאי נקט קרא בלישנא דנשך הכסף, ורבית בלישנא דאוכל, דאע"ג דתרויהו אתרויהו קאי מ"מ לשון המקרא עצמו המורה לכאורה דאינו כן לא לחנם נכתב, וכפי מה שכתבתי לעיל דבני אדם מורים היתר לעצמם להרבות על האוכל יותר מעל הכסף מהטעם שכתבתי אתי שפיר, דרבית האוכל לכאורה נראה כאילו הוא רבית דרבנן הנקרא בשם תרבית, משא"כ הכסף, והלשון עצמו מוכיח, דנשך שר"ל נושך כתב בכסף, להיות דבכסף הוי ממש כנושך כמוצץ את דמו ע"י נשיכתו ולוקח ממנ[ו](י) מה דלא יהיב ליה, שסלע נתן לו וסלע היה שוה ולוקח ממנו סלע ודינר, נמצא שלוקח ממנו הדינר שלא נתן לו, משא"כ ברבוי הפירות דמרבה פירותיו במה שנתן לו סאתים ולוקח ממנו שלשה, אבל אפשר שיבא לו זה הרבוי בלי שינשוך אותו כלל, בהיות השלשה שוים עתה בזמן ההחזרה כשנים בזמן ההלואה, דנמצא לפי זה לכאורה שאינו לוקח ממנו כי אם מה שנתן לו, דשוה סלע דרך משל נתן לו דכך היו שוים הסאתים ושוה סלע לוקח ממנו כי כך הם שוים עתה השלשה, ואעפ"כ התורה אסרתו כאלו היה נושך אותו, להיות הדבר אפשרי ולא ודאי.
ומלשון המשנה יש לנו הכרח שיהיה תיבת נשך מורה חומר האיסור יותר מתיבת רבית, מדחש התנא לאשמועינן דשייך לומר נשך אף אפירות אע"ג דנראה לכאורה דקרא לא קרא בשם נשך אלא לרבוי הכסף, באמרו איזהו נשך המלוה סלע וכו' סאתים וכו', ולא חש לאשמועינן דתרבית קאי אף הכסף משום דבזה לא נפקא לן מידי, והא דאמרינן דרבית דקרא קאי אף עליו משום דא"א לנשך בלא תרבית, כדאיתא בש"ס (דף ס:) והביאו התי"ט ומי איכא נשך בלא תרבית, וכל כוונת התנא הוא לאשמועינן חומר העון, וחמרתו הוא להיותו נושך את חבירו, שאם לא היה נושך את חבירו לא היה מקפיד התורה שירבה ממונו, ולא אסרה תורה כי אם הרבוי הבא ע"י נשיכה כגון בכסף, או שיש לחוש לנשיכה כגון רבוי הפירות דסאתים בשלש, ומשום הכי טרח התנא לאשמועינן דרבוי בפירות כלולים נמי בכלל נשך הכתוב בתורה, ולא טרח לאשמועינן דרבוי הכסף כלול בכלל תרבית הכתוב כמו כן בתורה אע"ג דבלישנא דקרא יש להטעות בשניהם, וכ"ש שיש להטעות יותר בלישנא דקרא דלא יהיה תרבית קאי אכסף, ממה שיש לטעות שלא יהיה נשך קאי אאוכל, שהרי מקרא אחר כתוב בתורה (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל. הרי שבפירוש הכניסה התורה במקום אחר רבוי האוכל תחת לשון הנשך, ולא מצינו במקום אחר שיכניס רבוי הכסף תחת לשון תרבית כי אם גלוי זה הרמוז במקרא דאת כספך לא תתן וכו' (ויקרא כה, לז) כמו שמבואר בש"ס, וא"כ אפוא היה לו לתנא לטרוח לאשמועינן זה יותר מזה, והוא לא עשה כן ואין זה אלא מהטעם שכתבתי, דנשך מורה חומר העון יותר מרבית ושלכן קרו לרבית דרבנן בשם תרבית ולא בשם נשך, ושמטעם זה טועים בני אדם להרבות ממונם יותר בפירות מבכסף, ושמהאי טעמא נקט התנא סלע בחמשה דנרים וסאתים בשלש כמ"ש בריש פרקין:

מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית - ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לוה דקעבר בלא תשיך (דברים כג) אלא דעדיפא פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר:

וזה דבר השמטה. אמרו רז"ל, אומר לו המלוה ללוה משמט אני, לכשיביא מעותיו שעברה עליהם שמטה אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך, יקבל המלוה ממנו, שלא הזכיר הכתוב ללוה שלא יפרע את חובו כמו שעשה ברבית שמנע לשניהם כענין שכתוב (דברים כ״ג:כ׳) לא תשיך לאחיך, שהיא אזהרה ללוה, אבל בשמטה לא הזהיר אלא למלוה שלא יגוש את הלוה לפרעו ולא ינהוג אדנות בעצמו להכריחו על פרעונו, לפי שהיובל הוא קובל לאדון הכל יתעלה, וזהו כי קרא שמטה לה', אבל אם הביא לו הלוה מדעתו מותר לו למלוה לקבל מידו. ואמרו רז"ל שהמחזיר למלוה חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ואם אינו מחזיר אפשר המלוה לביישו ולומר לו תראה שתאכל מעותי חנם. וכן הלוה יכול למחול הפקעת מצות שביעית בשעת הלואה ולומר ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית לויתי ממון זה, שכל תנאי שבממון קיים. אבל לא יאמר שלא ישמיטנו שביעית, דמשמע שלא יהא דין שמטה בהלואתו וזה לאו כל כמיניה. ורשאי המלוה לתבוע חובו כל שנת השמטה לפי שאינה משמטת אלא בסופה, שנאמר מקץ. והמוסר שטר חובו לב"ד קודם לכן שוב אינה נשמטת, שכבר הוא נגוש ועומד ואין בו משום לא יגוש, אבל מששקעה החמה של ראש השנה של מוצאי שביעית אינו רשאי לתבעו אלא אם כן התנה עליו מתחלה. ויתומים אינן צריכין לתנאי זה, שהב"ד שבכל דור ודור אביהן של יתומים והרי הם כאלו באו שטריהם לידם והעמידם על נכסי הלוה. ואפילו מלוה שיש בו שבועה משמטת, כדתנן בפרק כל הנשבעין והשביעית משמטת את השבועה משום שנאמר וזה דבר השמטה ואמרו רז"ל מלמד שאפילו דבור משמט. ושמטת כספים נוהגת היא בכל מקום ובכל זמן מדרבנן כדי שלא תשתכח תורת שמטה מישראל, אלא שהכתוב תלה שמטת כספים בשמטת קרקעות, אע"פ שזו חובת הגוף וראויה שתנהוג בכל מקום שנאמר (שמות כ״ג:י״א) תשמטנה ונטשתה, ודרשו רז"ל בשתי שמטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע בארץ אתה משמט כספים בחוצה לארץ. ומכל מקום תקנת חכמים היא, וכן אנו רואין חכמי התלמוד שהיו עושין פרוזבול בבבל כדי להנצל מהפקעת שביעית. והמלוה לחברו לעשר שנים אין שביעית ראשונה משמטת הואיל ולא הגיע זמנו ליפרע, אלא שביעית שניה.

דתנן כו' - ואי אמרת לא מחייבי עד דגבו בשלמא כולהו עבדי מעשה בגבייתו מלוה גובה מן הערב והערב מן הלוה הלוה נתן ביד המלוה ועבר בלא תשיך (דברים כג) אלא עדים מאי עבוד: