פרשנות מצטטת על דברים כד:יא

והנושה. המלוה, כמו (דברים כד יא): והאיש אשר אתה נושה בו:

אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא עפ"י בי"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה.
השגת הראב"ד. אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא וכו', עד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל.
המ"מ כאן נטה מדרכו ליישב דעת הרמב"ם אלא חיזק דעת הראב"ד דכיון דלר"ש ע"כ דוקא שלא בשעת הלואה ע"כ גם לרבנן כן הוא דאל"כ היה להם לחלוק גם בשעת הלואה אפי' בעניה וע"כ דאפי' אי לא דרשינן טעמא דקרא אין במשמע של לא תחבול אלא שלא בשעת הלואה, והנראה בדעת הרמב"ם דגם הוא אינו עושה מחלוקת בזה בין ר"ש ורבנן אלא דסובר דגם ר"ש סובר דאף בשעת הלואה מיקרי חבלה דדעת הרמב"ם דמה דאמר ר"ש שאתה חייב להחזיר לה אין הכונה מדין חזרת העבוט ביום ובלילה דא"כ היה לר"ש לומר דדוקא בכר ומחרישה ולא במשכנות אחרים ולמה אמר סתם עניה אין ממשכנין אותה וע"כ דהכונה דכיון שהוא צריך להחזיר לה המשכון שאינו יכול למכור המשכון בלא בי"ד כשיגיע הזמן וכשיצטרך למעות יהיה צריך לילך כמה פעמים עד שתחזיר לו המעות ויראו השכנים שהוא הולך אצלה עם החפצים אבל עשירה תיכף תחזיר לו המעות כשיגיע הזמן ותלך אליו לשלם ולקבל המשכון שכן צריכה לפרוע בעצמה החוב תיכף כשיגיע הזמן ובזה אין משיאה שם רע בשכנותיה וכן פירש"י במשנה בד"ה משיאה שם רע שכתב שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית, אלא שהרמב"ם מפרש דלא בשביל החזרה שחרית וערבית, אלא בשביל שצריך לילך אצלה עם המשכון לתבוע המעות אבל בעשירה שבעצמה תלך אליו עם המעות לקבל המשכון אינו משיאה שם רע בשכנותיה שמלבד שהוא פעם אחד אפשר שבמקום שהמלוה דר אין מכירין אותה כלל.
אכן ראיתי בפיהמ"ש להרמב"ם שכתב וז"ל ואסור לחבול האלמנה משום חשד כשתתעכב אצל הממשכן אותה בשביל המשכון שלה או שיארע ביניהם קלקול ולפיכך השוה בדבר העניה והעשירה והנה כתב דגם כשהיא הולכת אצל המלוה יש חשד וכתב עוד שיש חשש שמא יארע ביניהם קלקול אלא דכתב זה להלכה דבין עניה בין עשירה אין ממשכנין אותה ומשמע דסבר דגם ת"ק סובר דטעמא דקרא משום חשד או משום קלקול וכבר כתב בזה הלח"מ דהרמב"ם פירש המשנה למ"ד דדרשינן טעמא דקרא וסבר דאפי' בעשירה איכא טעם זה. והעירני חביבי הרב רד"פ נ"י דבתרגום יונתן איתא דלא יקומון שיבבין בישין ויפקון עלך טיב ביש כד יהדרון משכונא לה ויש לומר דדעת התרגום הוא גם להלכה דגם עשירה אין ממשכנין אותה דהא כתב בסתמא וע"כ כהרמב"ם דגם לת"ק הוא משום חשד אלא דסבר דגם בעשירה איכא חשד אף שיחזיר לה רק פעם אחד ור"ש סבר דדוקא בעניה לפירש"י משום שצריך להחזיר לה ונכנס ויוצא שחרית וערבית ולהרמב"ם לפימש"כ משום דבעניה מצוי שיצטרך לילך כמה פעמים ועי"ז משיאה ש"ר.
-השמטות ומלואים-
מה שכתב חתני הגאון ר' יצחק מאיר בן מנחם שליט"א בעהמ"ח ספר פרשת המלך.על הלכה א' דן כאאמו"ר בדברי הרמב"ם שם שכתב דהלאו דלא תחבול בגד אלמנה הוא גם בשעת הלואה. והר"א משיג עליו דבשעת הלואה אין זה חובל והמ"מ חיזק דברי השגתו ובא להוכיח משיטתו של ר"ש על דעת רבנן דאינו אלא שלא בשעת הלואה וכתב שם ליישב דברי הרמב"ם דלדעתו גם לר"ש הלאו הוא גם בשעת הלואה, אמנם אם יישב בזה השגתו של המ"מ לא יישב עיקר השגתו של הר"א דמדבריו הקצרים בשעת הלואה אין זה חובל, נראה דבא בטענה דלשון חובל הוא רק בבא לחבול בעד זה שכבר חייבים לו, ולא בבא ללות ומביא עמו לבטחון משכון, ואמנם כן הם דברי רש"י בב"מ קי"ד ע"ב בזה דאמרו שם דאם משכנו חייב להחזיר לו לפי הדין דכסות יום וכסות לילה, דאינו אלא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו דקראי בחובלו לאחר הלואה כתיב דהיכא דאתייה ניהליה לא חובל הוא וכן הם דברי רש"י גם בפירושו לתורה בפרשת משפטים ויוצא ממילא לפי"ז דכן מה דכתיב לא תחבול בגד אלמנה ולא יחבול ריחים ורכב הוא רק שלא בשעת הלואה דבשעת הלואה לאו חובל הוא, ודאי דלהוכחה זו מדין חיוב החזרת המשכון כוון הר"א בכתבו כ"כ בברירות דבשעת הלואה אין זה חובל.
ובדעת הרמב"ם עלינו לומר דלא ס"ל כלל מטעמו דרש"י דלפיכך משכון בשעת הלואה אינו חייב להחזיר משום דאז לאו חובל הוא דבאם היה מודה לזה הרי דברי הר"א מוכרחים הם, ולדעתו מה דאמרו דבמשכון בשעת הלואה אין חיוב עליו להחזיר לפי דיני כסות יום ולילה היינו משום דמפורש בתורה בחיוב החזרה דכסות לילה בפרשת כי תצא בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט וגו' וזהו מה דבי"ד ממשכנין דהוא ודאי שלא בשעת הלואה וכן מה דכתוב לפנ"ז כי תשה ברעך וגו' לא תבא אל ביתו לעבט עבטו היינו ודאי שלא בשעת הלואה דכבר נושה בו, ואף דבכסות יום בפרשה משפטים אינו מפורש כן בא זה ולמד ע"ז דמגדר דין אחד הוא והרי עלינו לומר גם לרש"י והר"א דעיקר הטעם הוא משום דבשעת הלואה אין זה חובל, דהרי רק בכסות יום בפרשה משפטים כתוב חובל ובע"כ דאחד מגלה על השני כיון דמגדר דין אחד הוא, ולפי דרכו בזה בלאו דלא יחבול רחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה דלא נרמז בפרשה דאיירי שלא בשעת הלואה ולשון חובל לא משמע ליה רק שלא בשעת הלואה משו"ה ס"ל דעובר על הלאו בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה, וזיל בתר טעמא יש ג"כ מקום לחלק בין הנושאים דבממשכן דבר הניתן להמשכן אמרה התורה דכל דיני השבה שעליו הם רק בממשכנו שלא בשעת הלואה, אבל כשמביא הלוה בעצמו לפני הלואה כדי לקבל ההלואה אין מחיובי השבה דכסות יום וכסות לילה עליו, אבל באם הדבר הממושכן הוא מסוג כזה דלא נתן להמשכן בכלל או שמאנשים כאלה אסור למשכן, בזה גזרת התורה היתה בלי שום חלוקים דאסור למשכנם אף באם הלוה מביא מרצונו בשעת הלואה ובדוגמת אסור רבית דאסרה התורה אף כשמתחייב הלוה מרצונו הטוב.

ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית, דכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה, ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו, ומפני תקון העולם אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין:

אין בעל חוב גובה הימנה - אם מת המלוה ונפלה לפני בניו אין בעל חוב של אביהם גובה הימנה דאין להם לאביהם בגופה של קרקע כלום ומטלטלי בעלמא נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דבשלמא בעודו קיים גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבא שליח ב"ד ויכנס לביתו ויטול משכונו דכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו וגו' ואמרינן לקמן (בבא מציעא דף קיג.) זה שליח ב"ד אבל היכא דמית בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע הרי לא לוו ממנו ואי ירתי קרקעות משתעבדי נכסיה מחיים ומיחייב מדין ערב דנכסייהו דבר איניש אינון ערבון ביה דכי אוזפיה עלייהו סמך אבל מטלטלי אפילו דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן: