פרשנות מצטטת על דברים כד:יד

משום בל תעשק וכו'. פירש"י שהתנא מנה שני בל תעשק (ויקרא י"ט, י"ג, דברים כ"ד, י"ד). ועיין בבה"א.

חמשה לוין וכו'. ספרי כי תצא פי' רע"ח, עמ' 295, בבלי קי"א א'. בל תעשק. ויקרא י"ט, י"ג, דברים כ"ד, י"ד. ובל תגזול. ויקרא הנ"ל. ובל תלין. ויקרא הנ"ל. ולא תבא עליו השמש. דברים כ"ד, ט"ו.

כי תשה ברעך וגו'. עד כי יהיה ריב וגו', לפי שהזהיר את האדם להשמר בנגע הצרעת להיות חולי מתדבק זכר כאן חלאים המתדבקים בנפשות בעניני הממונות שיעשה האדם מרוב החמדה. והתחיל לדבר בממונות ממשכונות. באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה והנה המצוה הזאת כבר באה בקוצר גדול בפ' משפטים אם חבול תחבול שלמת רעך על בא השמש תשיבנו לו. וביאר כאן שאין רשות לאדם למשכן את חברו בבית ומחוץ כאשר ירצה. אבל משלוחי בית דין הממשכנים ולוקחים את העבוט על פי בית דין לא יבאו אל ביתו לקחת את המשכון כי אולי יקחו ממנו הדבר היותר צריך אליו. ולכן ראוי שיסתפקו לעמוד בחוץ. והבעל הבית יוציא את העבוט שיישר בעיניו ויתנהו לו. ואמר שגם אותו העבוט אשר יוציא אותו החוצה. אם איש עני הוא ויצטרך אליו לשכב בו אין ראוי שילין בביתו. וזהו אמרו לא תשכב בעבוטו כי אין הכונה שלא ישכב ויהנה ממנו כי בין שיהיה עני בין שיהיה עשיר מבואר הוא כי הדין שאין ראוי שישכב בעבוטו עד שיגבה ממנו את חובו. אבל אמנם היה החיוב בהיותו עני שאין לו כלים אחרים לשכב בהם כמו שכתב הרמב"ן שלא ישכב אדם בלילה ועבוט העני בביתו כי קודם הלילה ובבא השמש ישיבם לו כדי שישכב העני בשמלתו. ודבר הכתוב בהוה כי הממשכן את חברו על הרוב הוא ביום ואז אין ספק שלא יתן לו כסות היום כי אם כסות הלילה. ואותו צוה שישיבהו כבא השמש וה"ה לכסות יום שיחזירנו ביום להשתמש בו וממה שאמר הנה כי תשה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו למדנו הדין שינהג במשכון שלקח ממנו בשעת הלואה ונתנה לו ברצונו. כי איננו מחויב לעמוד בחוץ בעת קבלתו ולא להשיבו עד בא השמש. ואמר ושכב בשמלתו וברכך ולך תהיה צדק' להגיד כי זה דבר ראוי והגון לעשות שהאיש העני ישכב בשמלתו אחרי שהיא שלו ועם היותו שוכב בשלו הנה יברכהו על אשר השיבו אליו. וקנה גם כן ברכה מבלי שיתן לו כלום. ולפי שלא יאמר אדם שאין זה מחק המשפט שישיב העבוט מבלי פרעון לכן אמר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך רוצה לומר שאין כן מחק המשפט. אבל הוא צדקה והוא דבר שיעשהו האדם בחסד וחנינה ולפנים משורת הדין. וכמסכים לזה אחז"ל בפסחי' בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וב"ב פ"א צדקה למה אלא שהבעל חוב קונה את המשכון. ואחרי זה זכר לא תעשוק שכר עני אביון. שהוא גם כן מרוע מזג ומהפלגת החמדה אשר הוא צרעת ממארת לומר שבעבור שהזהיר בעבוט העני שלא ישכב אצלו בלילה אף על פי שלא יפרע את חובו לא יאמר העשיר כמו שהעני אינו פורע מה שחייב לי כך אני לא אפרע שכר העני שעבד אצלי. לכן נסמכה הפרשה הזאת לומר שלא יעשה כן. אבל כשהעני יהיה חייב אל העשיר לא יהיה לו כנושה. וכשיהיה העשיר חייב לתת אל העני שכר עבודתו שביומו יתן שכרו. והמצוה הזאת כבר באה בפרשת קדושים שנא' לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. אבל לפי שלא יחשוב אדם ממה שאמר עד בוקר שחייב אדם לתת שכרו עד שיעלה עמוד השחר מהיום הבא אחריו לכן ביאר משה רבינו ע"ה הנה ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ונתן הסבה בזה כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. רוצה לומר כי מן השכר ההוא יקנה מה שיאכל עם אשתו ובניו בלילה ואם לא יתן שכרו לא יאכלו ולא יתפרנסו. ורבותינו ז"ל דרשו בפ' החובל (ד' קי"ג) ובספרי פרשת קדושים שניהם בשכיר יום ובשכיר לילה ודבריהם דברי אלהים חיים. והנה באמרו לא תעשוק שכיר עני ואביון חשבו המפרשים שלא יגזלהו אבל משלם לו שכרו ואינו נכון. כי בזה ישתתפו העני והעשיר. כי בשניהם יהיה אסור הגזל עם העשק. אבל הכונה בו שלא יאחר לפרוע שכרו. וקרא האיחור הזה עושק וגזל כי עושק הוא כפי הזמן המאוחר. והנה כשיאחר האדם לפרוע לאדם העשיר או יום או יומים ובפרט אם הוא יושב בעירו או במקומו שכל עת שירצה יתנהו לו. הנה בזה לא ימצאו בו עון אשר חטא. אבל עני ואביון והוא שאליו הוא נושא את נפשו אין ראוי לאחר שכירותו אפי' שעה אחת. ואם אחרו הרי הוא עשק גמור. והנה הוצרך לומר אשר בארצך בשעריך. לומר אף ע"פ שיהיה בעריך בשעריך אל תאמר בכל עת אתנהו אליו כי קרוב אלי הוא לא תעשה כן אבל על כל פנים ביומו תתן שכרו כדי שלא יקרא השכיר עליך אל ה' תענש על חטאו. וכוון בזה עוד שהבעל הבית לא יחכה שהעני והגר ישאלו אליו השכר. אבל ביומו הוא בעצמו יתן שכרו כי אולי שהעני והגר יבושו מפניו. ולכן לא ישאלוהו ממנו ויקראו עליו אל ה' והיה בו חטא. רוצה לומר שיקרא אל ה' שצוה בהשבת העבוט אל העני והוא גוזל אותו שכרו והיה בך חטא הפך ולך תהיה צדקה. ולפי שהמאחר שכר שכיר בהיותו עני ואביון וגר בארץ נכריה. הוא ממית אבות על בנים לפי שאליו הוא נושא את נפשו. לכן סמך לזה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. והמצוה הזאת בארו חז"ל בספרי ובפרק זה בורר (דף נ"ז) שלא יומתו האבות בעדות הקרובים. כאלו יאמר אבות בעדות הבנים והבנים בעדות האבות. ושאמרו איש בחטאו יומת היא מצוה אחרת שכל אחד יומת על חטאו ולא על קרובו. ולפי זה כבר נזכרו המצות האלה במה שקדם. אם הראשונה בעדות הקרובים. כבר ביארה התורה בענין גואל הדם שיחם לבבו על קרובו וירצה להמית הרוצח אף על פי שכפי האמת אין לו משפט מות. ואם מפני הקורבה יחם לבבו להרוג מי שאין לו חטא מות. שכל שכן שיפותה להעיד עדות שאינו אמת. ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני. כמו שאמר (פ' בהר) או דודו או בן דודו יגאלנו כי בן דודו הוא השני. ככה בעדות לא יופסל בקרובים כי אם שני בשני. כמו שבאר בזה הרלב"ג. ויותר נכון אצלי שיאמרו שהמצוה הזאת נכללת באמרו שם (פ' קדושים) בצדק תשפוט עמיתך. כי הצדק האמתי איש בחטאו יומת ובנים לא יומתו על אבות ואבות לא יומתו על בנים. וגם בענין העדות אין ראוי שיומתו אבות על בנים בעדותם שיעידו כנגדם. ובנים לא יומתו על אבות בעדות האבות שיעידו עליהם. לפי שזהו כנגד הצדק הטבעי אשר הוא שהבנים יליצו וישתדלו על שמירת אבותם ועל הצלתם וכבודם. כמו שאמר (מלאכי א׳:ו׳) ואם אב אני איה כבודי. ואיך יעידו לחייבם מיתה. גם האבות שיכמרו רחמיהם על הבנים כאב את בן ירצה איך יחייבהו בעדותו מיתה אינו כפי הצדק הטבעי, וגם עדות האבות לפטור הבנים ועדות הבנים לפטור את האבות אין ראוי לקבלו. כי יחם לבבם ויעידו כנגד האמת ומפני זה האמת והמשפט והיושר היה מחייב שלא יקבלו עדות האבות על הבנים ולא הבנים על האבות לא לזכות ולא לחובה. והוצרך לבאר פה לא יומתו אבות על בנים איש בחטאו יומתו. כדי שלא יחשוב השופט שאחרי שהשם יתברך הוא פוקד עון אבות על בנים. ובעיר הנדחת יומתו בנים על חטא אבותם יעשה כן גם הוא לכן הזהירו שלא יעשו כן אבל בצדק ישפוט את עמיתו ואף על פי שהיה הדין בגר או יתום לא יחשוב השופט מפני יראה או מפני נשיאות פנים להדר פני עשיר. ולא ישית לבו ליתום שאין לו גואל ולגר שהוא נכרי שאין לו קרובים ידברו עליו. לכן סמך לזה לא תטה משפט גר יתום ובפ' משפטים נאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו. ואמר בכלל לא תעשו עול במשפט וביארו כאן מפני הסמיכות. ואמנם מצוה לא תחבול בגד אלמנה באה שמה שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. וביאר כאן בין שהאלמנה תהיה עשירה ובין שתהיה עניה ואפי' ברצונה ואפילו בשעת הלואה לא יחבול בגדה. והוא הדין לשאר הדברים. והנה חמלה התורה עליה כל כך לשפלותה ולדאבונה. וגם מפני שלפעמים יביא זה לידי זימה כי במה שיבא האדם להשיב את משכונה דבר יום ביומו ולילה ללילה ירבה שיחה עם האשה ויבא לידי נאוף. ולכן פירש הענוי שנזכר שם באמרו ולא תחבול בגד אלמנה. וכנגד הגר היתום והאלמנה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך. וגם כי היו ישראל במצרים גרים והיו יתומים מאין אב יעקב אביהם והשבטים אשר הולידום שמה. והיו גם כן כאשה אלמנה מבלי הבעל הקדוש ברוך הוא. וכמו שהוא ית' חמל עליהם ככה ראוי שיחמלו על הגר היתום והאלמנה. ולפי שמשפט גר יתום ואלמנה מאת העם הם לקט שכחה ופאה כמ"ש לגר ליתום ולאלמנה יהיה. לכן סמך כי תקצור קצירך בשדך וגו'. כי תחבוט את זיתך וגו' כי תבצור כרמך וגו', לפי שאלה הדברים כלם הם בכלל לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה, והמונע מהם כאלו גוזל משפטם, והמצות האלה כבר באו בפרשת קדושים שנאמר ובקצרכם את קציר ארצכם וגו', וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם. וביאר מרע"ה כאן דברים. הא' כי שם צוה על הפאה שהוא חלק השדה שלא יכלהו לקצור אבל יניח אותו כדי שיקצרו עניים וצוה עוד על הלקט באמרו ולקט קצירך לא תלקט. שהם השבלים הנופלים בשעת קציר שלא ילקטם עוד. וכאן ביאר שאפי' שכח עומר בשדה והוא כמות רב משבולים שאחז"ל בפרק קמא דפיאה ובספרי שיש בו סאתים שהוא יותר על הפאה והלקט. הנה לא ישוב לקחתו כיון שגם המה יהיו לגר ליתום ולאלמנה. ולא זכר העניים לפי שאלה גם כן. רוצה לומר גם יתום ואלמנה על הרוב הם עניים ודבר הכתוב בהווה. והדין שוה בכלם. ולפי שלא ירע עינו בפאה והלקט והעומר אשר יעזוב בשדהו מלבד התרומה והמעשרות אשר יתן מתבואותיו לכך הוצרך לומר למען יברכך ה' אלהיך רוצה לומר שהקדוש ברוך הוא הוא מכין מזון לכל בריותיו. וכמו שהאיש ההוא מכין מזון לעניים בדבר הש"י והוא כלי מאתו יתברך בהזנתם. ככה יברכהו הש"י ברכות טוב להזנתו ולהזנת העניים הנהנים ממנו. והביאור השני הוא אמרו כי תחבוט זיתך לפי ששם זכר בלבד השדה והכרם וכאן זכר שה"ה בזית ובשאר אילנות. והנה אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים. לומר שלא יקשה בעיניהם למה נתחדשו המצות האלה בבואם אל ארץ כנען ולא היו להם במצרים כי היה זה לפי שבהיותם במצרים עבדים לא נצטוו בתורה ובמצות וקבלו התורה עליהם אחרי היותם פטורין ובני חורין. ולכן בבואם אל ארץ נושבת ראוי שישמרו המצות האלה להעיר שכבר הם בני חורין ואדוני הארץ לעשות צדקה וחסד לעניים והמצות האלה כלם ענינה אחד לרחם על העניים בכל האופנים והדרכים שזכר:

עד בקר. בִּשְׂכִיר יוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁיְּצִיאָתוֹ מִשֶּׁשָּׁקְעָה חַמָּה, לְפִיכָךְ זְמַן גִּבּוּי שְׂכָרוֹ כָּל הַלָּיְלָה, וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ (דברים כ"ד), מְדַבֵּר בִּשְֹכִיר לַיְלָה, שֶׁהַשְׁלָמַת פְּעֻלָּתוֹ מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, לְפִיכָךְ זְמַן גִּבּוּי שְׂכָרוֹ כָּל הַיּוֹם, לְפִי שֶׁנָּתְנָה תוֹרָה זְמַן לְבַעַל הַבַּיִת עוֹנָה לְבַקֵּשׁ מָעוֹת (בבא מציעא ק"י):