וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃ (ס)
רבנו בחיי
ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה. פירשו המפרשים ז"ל כי חיי האדם ומזונו הוא עץ השדה, וכענין שכתוב (דברים כ״ד:י״ח) כי נפש הוא חובל, ועל כן אנכי מצוך שלא תשחיתהו כי ברכה בו. ולפי דעתי כי האדם נמשך אל לא תכרות ובאור הכתוב כי לא האדם עץ השדה שיבא מפניך במצור כמו האדם, ואין מפעולות עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי ללא תועלת, ולכך אין לך להוציא כח בזה לכרות עץ השדה אלא שתשמור מהשחית אותו ומהזיקו ותקח ממנו התועלת, זהו כי ממנו תאכל, ואם אתה משחיתו נמצאת מזיק ומפסיד התועלת. ודרשו רז"ל, כי ממנו תאכל, אם ראית תלמיד חכם הגון, ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו, אותו תשחית וכרת.
הכתב והקבלה
את כל החקים. השאלה היתה על העדות ועל החקים והמשפטים, ובתשובה איננה מזכיר אלא חקים, ויראה שמצינו שמדרך הלשון לשמש שם אחד לשם כללי ולשם פרטי, כמו שמים הוא שם הכולל לכל הרקיעים, אף שיש לכל אחד מהם שם מיוחד מכון זבול וכו', וישמש ג"כ לשם פרטי, כי רקיע התחתון נקרא שמים, וכן הכוכבים כולם בכלל נקראים כוכבים אף שיש לכל אחד מהם שם בפ"ע שצ"מ חנכ"ל, ואחד מהם יש לו שם פרטי השוה לשם הכללי והוא מזל כוכב, וכן שם יום הוא שם פרטי לחלק הזמן שהשמש מאיר לארץ, וכן זמן מעל"ע נקרא יום ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, ויזכיר מלת יום גם על הדבר הנעשה בלילה, כמו ביום הכותי כל בכור בא"מ אף שהיתה בחצי הלילה, כי מלת יום הוא שם כללי על הזמן בכללו (צייט), ככה שם חקים, השואל הזכירו על שם פרטי, רק על אותן המצות שאין להם טעם, לכן הזכיר בהם הפרטי' האחרי, העדות והמשפטי', אמנם התשובה תזכיר את החוקים לשם כללי, הכוללת כל חלקי המצות. והנה השאלה היתה מפני מה חנחנו בנ"י נבדלים בזה מכל האומות להיותינו נזהרים בשמירת המצות האלה הנקראים עדות, החוקים, והמשפטים למה הוזכרו בתורה, כי באלה היינו נזהרים מצד הכרעת השכל, ובאת התשובה ע"ז, כי לסבת צאתנו מהיות עבדים לפרעה זכינו להיות עבדי ה', ותחת עול הברזל אשר נפרק מעל צוארינו קבלנו עלינו עול התורה; ולסבה זו יראת ה' על פנינו תמיד תהיה, לבלי צאת מתחת עבודת אדון כל ית', וזהו שאמר. עבדים היינו וגו' ויוציאנו וגו' ויצונו ליראה. ולזה אין הבדל בין חלקי המצות הנקראים משפטים לבין העדות והחקים, כי עפ"י התורה אין לנו לקיים המשפט מצד ששכל האדם מחייבם כ"א מצד עבודת ה'; ולזה תמצא כי גם בכמו אלה הזכיר יציאת מצרים, כמו בקדושים לא תעשה עול במשפט במדה וגו' מאזני צדק וגו' והזכיר אחריו. אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מא"מ, וכן בכי תצא לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית ויפדך ע"כ אנכי מצוך, הנה מבואר אף שכל הענינים האלה הם מן המשפטים, כוונת התורה שלא נקיימם מצד התחייבות השכל, כי אז היינו בוגדים באדון כל יתברך להיותינו עובדי השכל לא עבדי ה'; וכלל טעם החוקים לפי שנהג השי"ת מאז עם ישראל בדרך שהוא למעלה מן הטבע הנהוג, כ"א בדרך פלא, לעמת זה חייבים אנחנו לעבדו בעבודות קדושות וחוקים הנשגבים משקול דעתו של אדם, וזשאה"כ ויתן ה' אותות ומופתים ויצוכם לעשות את החקים לטוב לנו כל הימים, לא תבטיחנו התורה בזה טוב חיי הזמני, כי באמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל מטוב חיי הנצחי תדבר, כי חיי עוה"ב מכונה בשם, כל הימים, כמו שלמדונו רבותינו ע"פ וחטאתי לאבי כל הימים; ויראה דעתם בזה, שאין מלת כל כבשאר מקומות מן המלות המשמשות, אבל הוא שם דבר של תאוה וחפץ, מענין נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', כלו עיני לאמרותיך, שענינם כלות הנפש וחפצו אל הדבר (שמאכטענדעס פערלאנגען), ונועם העליון בחיי עוה"ב גדולה לאין חקר, כמו שהודיעונו חכמים הראשוני' שטובות העוה"ב אין כח באדם להשיגה על בוריה כי אין לו ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעי' אמר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא ולא ראתה אלא אלהים עשה אותה לאדם שמחכה לו, (ערמב"ם בהלכות תשובה), והוא שהתאוו אלי' כל הנביאים ואנשי מעלה, ונקרא בכללי עולם המקווה, ובמדרש הנעלם (וירא ד' צ"ט ב') עוה"ב נקרא הר ה' הר הטוב, הר בשמים, הר התענוג. וכן נקרא כל הימים, ירצה הזמן המקווה (דיא אללערווינשטעסטע צייט), (עמ"ש ביתרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, ובוירא ואתה תבא אל אבותיך בשלום), הנה הבטיחה התורה לנו בזה מן נועם העליון וטוב הנצחי בזמן המקווה הבא אחרי חיי ההבל: