פרשנות מצטטת על דברים כו:ז

ובתשמיש המיטה – אי קיום יחסי משפחה נקרא "עינוי" כבר במקרא, או שלפחות כך הבינו חכמים את דברי לבן ליעקב אבינו: "אם תענה את בנֹתי ואם תקח נשים על בנֹתי" (בראשית לא נ). אם כן, לקיחת נשים נוספות היא בבחינת עינוי משום שיש בכך מיעוט בחיי המשפחה. כמו כן, חז"ל מפרשים את הפסוק "וירא את ענינו" (דברים כו ז) – "זו פרישות דרך ארץ"⁷⁹⁴כך בהגדת פסח, וראו הפירוש אצל ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 138-137. . לכל חמשת העינויים חז"ל מוצאים אסמכתאות בפסוקים (בבלי, עד ע"ב; ירו', מד ע"ד), ברם רק הצום ואיסור תשמיש המיטה הם עינויים מובהקים. ליתר האיסורים אין מקור מקראי פשוט, ונראה שחז"ל הגדירום כעינוי בהתחשב בתנאי תקופתם. בתלמוד הבבלי מובא דיון ארוך על משמעות המונח "עינוי", ודיון דומה יש גם על המונח "עונה" (מכילתא דרבי ישמעאל, נזיקין ג, עמ' 259-258; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כא י, עמ' 168). לדעות אלו מקבילות במקורות רבים⁷⁹⁵כגון בבלי, כתובות מח ע"א; ירו', ל ע"ב. , אך בדרך כלל מובן שהמונח "עונה" או "עונתה" הוא המינוח ליחסי אישות ("דרך ארץ")⁷⁹⁶כגון משנה, כתובות פ"ה מ"ו ("העונה האמורה בתורה..."); ספרי דברים, ריג, עמ' 247; מדרש אגדה בובר לשמות, כא י; בבלי, נדרים טו ע"ב ומקורות נוספים. .

ואציע ראשונה, כי דעת חכמינו ז"ל, היות אחשורוש מלך חנף אויב לישראל ומפחד מהרע להם מפחדו ממה שנעשה לראשונים, וכאשר קרבו רודפי זמה אחשורוש והמן נתיעצו עליה' עצה רעה. והוא כי נודע להם אהבת ה' את עמו, וכי הנוגע בהם כנוגע בבת עינו, ולכן העצה הנכונה הוא להכשילם בכל מה שאפשר להכשיל' באופן ינתק חוט החורז ביניהם וכך היתה עצת פרעה הרשע שבטל מהם ברית מילה, כדאיתא בפרקי ר' אליעזר (פרק מ') ועל דעתי זאת היא כוונת (דברי' כ"ו ז') וירעו אותנו המצרים ויענונו, אשר אם היתה הכוונה שעשו עמנו רעה היל"ל וירעו לנו כי אין תיבת רעה נסמכת עם תיבת את שתיבת את מורה על עצם הדבר וכן היא אומר עתה נרע לך מהם. למה הרעות לעם הזה. למה הרעות לעבדך. ובפרשת חקת כתוב וירעו לנו מצרי' ולאבותינו, ומזה הובררו הדברי' שוירעו אותנו המצרי' ביאורו עשו אותנו רעים וחטאי' שבטלו ממנו המילה ובזה יכלו לנו ויענונו שאלמלא כן לא היו יכולי' ולא נדחוק כמו שנדחק הרד"ק בספר השרשים שכתב בשרש את, במקו' למ"ד השמוש כמו וירעו אותנו כמו לנו, ונחזור לענין כי המן הרע הזה יעץ עלינו רעה, ובכל זאת אחשורוש היה מפחד אף אם היה הוא חפץ ברעתנו כהמן ויותר, עד שברב הימי' נעתר ונתפצר לו ושניה' שוים לרעה יודעי' בעם בני ישראל ומבקשי' רעתם. והא לכם ראיה על כל דברי אלה אמרו במדרש רבתי דאחשורוש (פרשת ו') ובילקוט (סימן תתרנ"ג) ממלוך אדם חנף, זה אחשורוש שהיה חנף. שהרג את אשתו מפני אוהבו, ופעם אחרת הרג את אוהבו מפני אשתו, ע"כ הראיתם כמה ברחו רז"ל מהצדיק רשע עד שזה וזה תלו בחנופה. עוד בגמרא (מגילה פ"ק) הכסף נתון לך. א"ר אבא בר כהנא, משל דאחשורוש והמן למה הוא דומה לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל התל אומר מי יתן לי חריץ זה בדמים, ובעל החריץ אומר מי יתן לי תל זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה, א"ל בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך. א"ל בעל התל טול בחנם ולואי ע"כ. ופרש"י משל דאחשורוש והמן כלומר יש ללמוד מאחשורוש שבדעתו היה להשמידם ע"כ. וביאור המאמר לפי דבריו הוקשה לו צורך המשל ועניינו ואמר דהוי כאלו שאל מה ראה אחשורוש למאן בכסף הנתון לו, ולכן המשיל משל להורות כי הוא היה חפץ בדבר יותר מהמן. ואני אומר בדבר המשל כי אחשורוש היה מפחד שמא יטלו את שלהם מתחת ידו כפרעה וחבריו באופן שלא היה יכול לשלוט בהם בעצם והוא משל התל שלא יוכל לדרוך הדורך עליו, וראה אימות זה ממ"ש בגמרא (שם) בימים ההם כשבת, וכתיב בשנת שלש, אמר רבא מאי כשבת כשנתישבה דעתו אמר בלשצאר מנה וטעה אנא מנינא ולא טעינא ופרש"י כשבת המלך משמע בתחלת מלכותו והא כתיב בשנת שלש ע"כ. הנה פחדתו בתחלה רב ועצום וגם אא"כ מה המונע שלא יהיה פחד אלהים לנגד עיניו, והמן היה דואג על העבר כי הגידו לו את עם מרדכי כדברי המתרגם ארום חויאו ליה שמרדכי אתי מן יעקב דשקל מן עשו אבא דאבוי דהמן ית בכירתא וית ברכתא ויהודאי אינון עמא דמרדכי באופן כי באובדן עם זו זה השוה חצרו ולא יפחד וזה ישוה חצרו ותמלא נפשו מהם ואתם עדת המעיינים ראו אם נשאר שרש וענף לב' התמיהות הנז' כדברי הה"ר יהודה האם יש לשאול טעם למה לא הזמינם לדין ולמה לא הרבה במחיריהם בהיותו חפץ ותאב להשמידם:

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. אבל הנכון שנפרש כי היו כתות, והכתוב יספר כל מה שעשו כלם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה', והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם, ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם. ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז), ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת, ויצעקו בני ישראל אל ה', כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (שמות י״ד:ל״א) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם", כי "בני ישראל" שם ליחידים, ו"העם" שם להמון, וכן וילונו העם (שמות ט״ו:כ״ד). וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א), בכל שנאמר "העם" לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא:
והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה", אבל לקחתנו למות במדבר, וממותנו במדבר, כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף. או שאמרו לו מתחלה אנה נצא, אם דרך פלשתים ילחמו בנו, ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם, אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים, כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם:
ואונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות י״ד:י׳) תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו, עשאו ענין תרעומת, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים, כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (שמות ה׳:ט״ו) וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א), מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא (כאן) תפשו להם אומנות אבותם, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים, מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה, אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו' ושאור שבעיסה הוא היצר הרע, והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם, וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם, אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה:

פן בחרב אצא לקראתך. אַתֶּם מִתְגָּאִים בְּקוֹל שֶׁהוֹרִישְׁכֶם אֲבִיכֶם וְאוֹמְרִים "וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ", וַאֲנִי אֵצֵא עֲלֵיכֶם בְּמַה שֶּׁהוֹרִישֵׁנִי אָבִי "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כ"ז):