לֹא־אָכַ֨לְתִּי בְאֹנִ֜י מִמֶּ֗נּוּ וְלֹא־בִעַ֤רְתִּי מִמֶּ֙נּוּ֙ בְּטָמֵ֔א וְלֹא־נָתַ֥תִּי מִמֶּ֖נּוּ לְמֵ֑ת שָׁמַ֗עְתִּי בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃
רמב"ם
התורה אמרה שיהיה מעשר שני לאכול שנאמר ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך (דברים י״ד:כ״ו) אבל שיהיה מותר לסוך בו הוא דבר נסמך לאמרו ית' במעשר (שם כו) ולא נתתי ממנו למת ואמרו אם להביא לו ארון ותכריכין דבר שאסור לחי הוא לחי אסור למת לא כ"ש אלא איזה הוא דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה:
ר"ש משאנץ
ניתן לאכילה ולשתיה. אמרינן בירושלמי (הל' א) לאכילה שכתב בו אכילה ושתיה שהיא בכלל אכילה ר' יונה שמע מן הדא (ויקרא י״ז:י״ב) כל נפש מכם לא תאכל דם מה אנן קיימין אם בדם שקרש והתניא דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמות שהוא נקרא אכילה ופריך והתניא המחה את החלב וגמעו והקפה את הדם ואכלו חייב ומה עביד ליה רבי יונה אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ואינו משקה לטמא טומאת משקין ולא מצי לשנויי כדמשני בהקומץ רבה (דף כא.) כאן שהקפהו באור כאן שהקפהו בחמה דהכא דם שקרש קתני שקרש מאליו וקתני סיפא חישב עליו לאכילה מטמא טומאת אוכלים למשקה בטלה דעתו והדר חזר רבי יונה ושמע מן הדא ונתתה הכסף בכל אשר תאוה וגו' מה אנן קיימין אי בטעם יין בתבשיל והלא טעם לפגם הוא והדר קאמר רבי חנינא בשם רבי פנחס שמע לה מהדא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינן ראוים לאכילה שתה משקים שאינן ראויין לשתיה פטור הא ראויין חייב ותו דריש סיכה ושתיה בכלל אכילה מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך תירושך זה יין ויצהרך זו סיכה והתורה קראתן אכילה ורבי אליעזר דריש סיכה מדכתיב (שם כו) לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין לחי אסור כ"ש למת אלא איזהו דבר מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ובפרק בתרא דיומא (דף עו:) יליף סיכה כשתיה מקרא אחרינא:
משנת ארץ ישראל
סוגיית הירושלמי למשנתנו פותחת: "ניתן לאכילה שכתוב בו אכילה (דברים יד כו), לשתייה שהשתייה בכלל אכילה" (נג ע"ב), ובהמשך הסוגיה מביאים אמוראים מדורות מאוחרים פסוקים שונים להוכיח כי המקראות מזכירים אכילה אך כוללים אף שתייה. הסיכה היא, לדעת החכמים, מעין שתייה, וכבר אמורים הדברים במשנה: "מנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (תהלים קט יח): ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (שבת פ"ט מ"ד). בתלמוד הירושלמי למשנתנו למדים שהסיכה מותרת מפרשת הווידוי לאחר ביעור המעשרות: "רבי לעזר בשם רבי סימיי: לא נתתי ממנו למת (דברים כו יד) – מה נן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, דבר שהוא אסור לחי, לחי הוא אסור לא כל שכן למת? אי-זהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה" (נג ע"ב)3הופמן כלל אמרה זו במדרש תנאים, עמ' 77, אך ספק אם זה מדרש תנאי וקרוב לומר שהוא מדברי האמורא רבי אליעזר בשם רבי סימאי. .