פרשנות מצטטת על דברים כז:טז

בן סורר ומורה על דעת רבותינו (סנהדרין סח) אינו קטן שהקטן פטור מכל עונשין שבתורה ומכל המצות אבל הוא המביא שתי שערות והנה יש עליו שני עונשין האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו ונאמר עוד (דברים י״ג:ה׳) ואותו תעבודו ובו תדבקון כאשר פירשתי (רמב"ן על דברים ו׳:י״ג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו וזולל וסובא לא ידע דרך ה' ועל הכלל אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא) וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו כי לא הומת בגודל חטאו אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י״ז:י״ג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם (רמב"ן על דברים כ״א:י״א) וכן בעדים זוממין (דברים י״ט:כ׳) שנהרגין ולא הרגו וכן הזכיר במסית (דברים י״ג:י״ב) לפי שהוא נהרג בדבורו הרע בלבד אע"פ שלא עבד הניסת ע"ז ולא שמע אליו אבל מיתתו ליסר הנשארים וגם זו מצוה מחודשת או מבוארת מן כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב) ואיש אמו ואביו תיראו (ויקרא יט ג):

אלהים לא תקלל ונשיא כעמך לא תאר. יש הבדל בין מקלל ובין מארר, שהקללה הוא מציין הדבור, והוא משתתף עם קלה מנחי ל"ה שהוא הפך הכבוד, רק שקלל בכפל הוא מורה בזיון יותר, ואאר מציין הפעולה ששולח בו גרעון ומזיק לו בדבורו והוא הפך הברכה, ולכן אמר ומקללך אאר, שהם רק יקללו בדבור ולא יזיק לך ואני אאור אותם בפועל, ואמר לא תאור את העם כי ברוך הוא (במדבר כב), ובסנהדרין (דף סו) דעת ר"ע שאלהים קדש ודעת ר"י שהוא חול, [וכן צריך להגיה כאן], ואמר שם שלמ"ד אלהים חול גמרינן קדש מחול, ולמ"ד אלהים קדש ידעינן קללת דיין ממ"ש לא תקלל ולא אמר לא תקל, לפ"ז שניהם מודים שלמדין מכאן ברכת השם וקללת דיין, כי שם אלהים משותף לאלהים ולשופטים, וכמ"ש במו"נ ח"א, רק דפליגי איזה עקר בכונת הכתוב, ולר"ע נכון מ"ש אצל אלהים לא תקלל כי לא יצדק לשון ארור באלהות שלא יתפעל מדבורו, אבל ממה שהיל"ל לא תקל מנל"ה, כי גם להקלות כבוד ה' אסור כי גדול כבודו, וכמו ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז), אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב), ומה שתפס תקלל מפעל הכפל מורה שהוא משותף גם לדיינים שעומדים תחת אלהים לעשות משפט בארץ, ומצוה בל יקללם על המשפטים האלה שצוו לחבל שמלתו ע"י שליח ב"ד ושישיב לו העבוט ביום, ועמהם יברך ה' שצוה על המשפטים האלה, ולכן תפס שם קללה שעל הדיין אינו מוזהר על העדר הכבוד רק על הקללה, ולדעת ר' ישמעאל עקרו נאמר על הדיין ואזהרה לברכת השם גמר קדש מחול, ולדידיה היה יכול לכתוב על שניהם פעל תאור, וגם לא היה צריך לכפול האזהרות רק לכתוב אלהים ונשיא לא תאור, וז"ש אני אקרא ונשיא לא תאור אחד נשיא ואחד דיין במשמע, ר"ל שעל שניהם יכול לומר לא תאור, ומשיב שחלקם בשני אזהרות לחייב על כ"א בפ"ע, [וזה כדעת הרמב"ם ודעמיה בלאו דנא ומבושל ושאור ודבש] [ומ"ש שאר בני אדם מנין כ"ה בספרא קדושים (סי' לד) ובארתיו שם כפי הפשט עיי"ש. אולם ממ"ש ע"ז שחייב בד' דברים וכו' ומשום לא תאור, משמע שדריש מ"ש בעמך שהול"ל נשיא עמך, ופי' שר"ל שהב' מורה גם על הצירוף עם עמך שלא תאור הנשיא עם העם הנלוים אליו, כי המארר הנשיא דרכו לארר כל הטפלים אליו שמריבים ריבו ומכבדים אותו, ועמ"ש בזה הרמב"ן בספרו על ס' המצות [מל"ת שיח] שבמגלת אסתר שם, וההבדל שבין מז"ש לר' ישמעאל שלא אמר אלהים ונשיא לא תאור כדי לחייב על כ"א בפ"ע, וריב"ב אמר ששומעני שלא יהא חייב עד שיהא דיין ונשיא תלוי בפלוגתת ר' יאשיה ור' יונתן. שר' ישמעאל ס"ל כר' יונתן שאמר מכה אביו ואמו משמע כל אחד בפ"ע וגם אם יכתוב אלהים ונשיא נפרש או זה או זה, וריב"ב ס"ל כר' יאשיה שהוא"ו מורה החבור ולכן אמר שהייתי אומר שאינו חייב עד שיהיה דיין ונשיא, וכבר אמר ר' ישמעאל בב"ק (דף עא) וטבחו או מכרו או לרבות את השליח, וזה כר' יונתן שמלת או מיותר דלר' יאשיה צריך מלת או לחלק, ומ"ש בעמך בזמן שעושים מעשה עמך מובא בגמ' סנהדרין ובכ"מ, ועיין עוד בספרא קדושים (סי' קד) ובמש"ש:

ובצורות בשמים. א"ר אמי, מכאן שדברה תורה לשון גוזמא ^להר"ל שבצורות בשמים לא יצוייר כלל. ויש להעיר שלא הביאו מכאן ראיה למ"ד דברה תורה כלשון ב"א, כי בודאי אין סברא שהתורה תדבר לשון גוזמא, אלא הוא לפי מושגי לשון בני אדם שרגילין לדבר כן כדי להלהיב את לב השומע, וגם צ"ע שלא הביאו לענין זה הלשון הרגיל בתורה ארץ זבת חלב וגו' שהוא ג"כ ע"ד מליצה הפרזית. –
והנה בספרי כאן איתא בענין זה בזה"ל, ערים גדולות ובצורות בשמים, רשב"ג אומר דברה תורה לשון גוזמא שנאמר (פ' עקב, ט' א') שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת ערים גדולות ובצורות בשמים, ע"כ, והגיה הגר"א דצ"ל כך דברה תורה לשון גוזמא וכן מה שנאמר שמע ישראל אתה עובר וגו', וכונתו מבוארת, דא"א לגרוס כמו שהוא לפנינו שנאמר וכו', יען דלמה לו להביא ממרחק מפ' עקב בעוד שכאן במקום דרשה זו כתוב לשון זה, ולכן הגיה וכן מה שנאמר, כלומר כאן ושם דברה תורה כלשון זה.
אבל לולא דבריו נראה לומר, דלבד שא"צ להגיה אלא אדרבה כמו שהיא הגירסא לפנינו כך מוכרת וכך צריך להיות, יען שהלשון שבכאן אינו מלשון התורה עצמה אלא רק מלשון המרגלים, משא"כ בפ' עקב הוא מלשון התורה עצמה, וא"כ אחרי דרוצה להביא שהתורה דברה כן מוכרח להביא אך ורק מפ' עקב, ודו"ק. וכהאי גונא כתבנו כונה כזו בפ' תולדות בפ' ואת עורות גדיי העזים (כ"ז ט"ז) עיי"ש וצרף לכאן. .
(חולין צ' ב')