פרשנות מצטטת על דברים כח:יד

בעת אתה הקב"ה מרבבות קודש ובידו אש דת לישראל, קבל כל א' מישראל חלקו כח נבואתו וכח תורתו, כדאית' בשמות רבה פ' כ"ח וידבר משה את כל הדברים האלה לאמר א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבואות בכל דור ודור קבלו מה"ס, שכן משה אומר לישראל את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כ"כ אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידים להבראות שאין בהם ממש ולא נאמר בהם עמידה שאע"פ שלא היה באותה שעה כל א' ואחד קבל את שלו, וכה"א משא דבר ה' ביד מלאכי בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מסיני כו', ולא הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כ"א וא' קבל את שלו מסיני, וכה"א את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם גו' קול גדול ולא יסף כו', רשב"ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו.

ולא נראה. מה טעם קאמר, מה טעם אין פוחתין מד' משום דלא נראה לחכמים וכו' ש"ס (דף ט.), ושינה בלשון זה לפי שעיבור החדש מסור לחכמים, כדכתיב (שמות יב, ב) החדש הזה לכם (עי' ר"ה כב. וברש"י ד"ה תהא מסורה לכם). והם היו יודעים מהלכי התקופות והמזלות האמיתיות, ועל פיהם היו מעברים שנים וקובעים חדשים כדי שיבאו המועדים בזמנם כאשר צוה ה', אף כי נראה לנו שלפי מהלוכם האמצעי לפעמים באים שלא בזמנם, והט אזנך ושמע:
ודע ענין זה, והוא כי מעת צאת השמש מנקודה אחת שבגלגלו היוצא ממרכז הארץ, עד חזרתו אל הנקודה ההיא במהלכו האמצעי ההולך סביבו, הוא שיעור שנת החמה. ובהלוכו זה הולך במהלכו האמיתי תחת אפודת המזלות, שנקודת הארץ היא מרכזה ומקיפה את גלגלו, וסובב כל האפודה ההיא עד שתחזור לנקודה שממנה יצא בתחילת שנתו, ששיעורה לשמואל שס"ה ימים ורביע (עי' עירובין נו.), ורביע זה הוא בקירוב, ולמען לא יקלקל קרוב זה הנסתר ברוב הימים את המועדות, פירטו רב אדא ואמר, שכל השנה הוא שס"ה ימים וה' שעות מכ"ד ביום ותתצ"ז חלקים מתת"רף בשעה ומ"ח רגעים מע"ו בחלק ותו לא:
וכל תקופה היא שיעור רביעית זמן המהלך האמור, נמצאו היות ד' תקופות לשנה בין באמצעי בין באמיתי, אלא שבמהלכו האמצעי זמן תקופה אחת שוה לחברתה, משא"כ במהלכו האמיתי, כי אין מהלכו בגלגלו סביב תחת אפודת המזלות ברחוק שוה מהאפודה ההיא, אלא מצדו הרחוק ממנה בהלוך מועט בגלגלו מקיף הרבה באפודה, הפך מהלכו בגלגלו בצדו הקרוב:
ולכן כשנרצה לידע מקום השמש באפודה, ונוציא שני קוים אחד ממרכז גלגלו היוצא ואחד ממרכז האפודה, ונעבירם במרכז השמש עצמו ונגיעם אל האפודה, אם לא יעברו שני הקוים האלה אחד דרך מקום יציאת חבירו טרם הגיעם אל מרכז השמש עצמו, לא יגעו האפודה בנקודה אחת כי אם בשני נקודות שונות, ויהיה נקודת נגיעת קו היוצא ממרכז גלגל היוצא מקום השמש האמצעי באפודה, אבל אין זה מקומו האמיתי לנו יושבי הארץ מרכז האפודה, כי אם נקודת נגיעת הקו היוצא ממקום מושבנו מרכז האפודה, ודברים אלו הנם מבוארים למשים עיניו על הצורה המצויירת בהלכות קדוש החודש פ' י"א בצורה הראשונה:
ודרך ידיעת מקומו האמיתי על פי החשבון, יוצא מידיעת מקומו האמצעי בתחילה, ועל פי ערכו יוצא מקומו האמיתי, כמ"ש הרמב"ם בפ' י"ג מה' הנ"ל. ולפיכך ישתנה מקומו האמיתי דרב אדא מדשמואל, כמו שמשתנה מקומו האמצעי, דהא לרב אדא אחר מ"ח רגעים מהחלק תתצ"ח דשעה ששית מהיום, שס"ו של השנה ראשונה, מתחיל לילך תחת הנקודה הראשונה של מזל טלה שממנה יצא בתחילת שנתו, ולשמואל אינו הולך תחתיה עד כלות השנה ששית, ולפי רוב השנים תרבה שינוי מקומו דרב אדא מדשמואל:
ועל פי הדברים האלה מצינו, שבין לרב אדא בין לשמואל יש שני תקופות, אמצעית ואמיתית, ולפי שחשבון רב אדא מדוקדק יותר מדשמואל, קבעו לנו חז"ל חשבון עיבור השנים על דעתו דרב אדא כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' קדוש החודש, והיו מדקדקין בחשבון דקדוק עצום באיצטגנינין כמ"ש בפ"ו ובפ' י"א. ובעינן שתהיה חג האסיף בתקופת תשרי, וחג המצות בחדש האביב שהיא תקופת ניסן, ותרויהו דרב אדא. אלא דלע"ד יש שינוי ביניהם, והוא שבחג שגזרת הכתוב היא בלי טעם, ונזכרה בתורה בפירוש דכתיב (שמות לד, כב) וחג האסיף תקופת השנה. וכ"ע ידעי דהכי מבעי ליה למהוי דזיל קרי בי רב הוא, ואין לנו שום גילוי וסימן בחג שידעו העם שהגיעה התקופה, לפיכך לא השגיחו רז"ל על התקופה האמיתית אפילו לאותה הנערכת על האמצעית דרב אדא, הנסתרת מעיני כל מרוב החשבונות הצריכים לה מחמת שאין כל התקופות שלה שוות זו לזו, וכמ"ש הרמב"ם בפ' י"א מה' קדוש החודש פי' ד', כדי שלא יאמרו העם שאין אנו חוגגים חג הסוכות בזמנו כמו שצוה הכתוב בתקופת תשרי, וכמו שחשו על שלא יאמרו בעיבור שמנה חדשים בשנה כדתנן במשנה זו מהאי טעמא כדאיתא בש"ס דף י', אלא בעו שתפול בחג התקופה האמצעי דרב אדא, דכל אדם בקל יכול לחשבה בעצמו מאחר שכל התקופות האמצעיות שוות זו לזו וכמ"ש הרמ"בם בפ' הנ"ל פי' ד'. אבל בחג המצות שאין תקופתו מפורשת בתורה כי אם בלשון נסתר, באמרו (דברים טז, א) שמור את חדש האביב. מלשון כי השעורה אביב (שמות ט, לא), לגלות לנו טעמו והוא דבעינן שהגיעה תקופה זו כדי שיהיה כח בחמה לבשל השעורה הצריכה להביא ממנה עומר ביום שני של פסח, לא חשו חכמים שתגיע תקופת רב אדא האמצעי קודם יום הראשון למ"ד יום תקופה גומר (עי' סנהדרין יג.), או ביום הראשון למ"ד יום תקופה מתחיל (שם) דהכי הלכתא (עי' תענית י. ובתוד"ה הלכתא), אלא די להם כשהגיעה תקופת רב אדא האמיתית מכמה טעמים, חדא דלא חיישינן לשמא יאמרו מאחר שאין תקופה זו מפורשת בתורה לאו כ"ע ידעי ליה אלא מי שחלק לו בבינה, ואיש כזה לא יוציא לעז על דברי רז"ל כי ידע גם כן שיש תקופה אמיתית ורבנן ידעי דכבר הגיעה אף כי הוא לא ידע לחשבה, ועוד מעשיה מוכיחין עליה דהא מקריבין בעת ההיא עומר שעורים, ולעיני כל ישראל בעסק גדול היו קוצרים אותה כדתנן במנחות (פ"י), ואילו לא הגיעה התקופה לא היו השעורים מבושלים כל כך שיהיו ראוים ליקרב, והאי כ"ע ידעי ליה, ועוד ראוי הוא לסמוך על האמיתית המיוסדת על מרכז הארץ המבשלת פרותיה, מאחר שגלה לנו הכתוב דמפני בשול השעורים הוצרכה להגיע תקופה זו בחג המצות, יותר מהאמצעית שהיא מיוסדת על מרכז היוצא מן הארץ שאין לנו עסק בו:
ואמת הוא שכל שאפשר לנו שתגיע אף האמצעית נכון הוא כמו שהוא ברוב שנים, אבל כשאי אפשר אין אנו צריכים לה, כמו בשנה הזאת שהיא שנת התפ"ח שאנו חוגגים את חג המצות יום אחד טרם הגיעה התקופה האמצעית דרב אדא, שאינה נופלת כי אם בליל שני של פסח בז' שעות, מאחר שטרם חג המצות הגיעה התקופה האמיתית שלו, שכדי להגיע אל האמיתית היו דוחים כמה דחיות כמ"ש רמב"ם בפ"ז, ולא עשינו כן בשנת התמ"ב, מפני שהיתה נופלת ביום י"ו, והיתה תקופתו האמצעית נדחית מחג אילו לא עברנו את השנה, וכן בכל שנה הדומה לה, מה שאין כן בשנה הזאת ששל תשרי נופלת בזמנה בלי שנעבר אותה. ואל תתמה שכל מסדרי העבורים לא פירטו ענין זה אלא סמכו סתם על התקופה האמצעית, אף כי לפעמים אנו צריכים לסמוך על האמיתית כמו בשנה הזאת, מאחר שזה יארע לעתים רחוקים, ואף אחרים עשו כן וכללו כלל דאין בין עצרת לעצרת וכו' והקשו עליו בש"ס דהא ישנם שנים שאינו כן, ומשני דכיון דלא הוו ברוב שנים לא חשו לפרטו כדאיתא בערכין דף [ט' ע"ב] (י'), וכ"ש מסדרי העבורים שלנו שלא הוצרכו לפרטו, מאחר שעתה אין אנו קובעים חדשים ומעברים שנים מפני התקופה, אלא על המולדות והדחיות וכללי השנים המעוברות והפשוטות אנו סומכים.
ולא הוצרכתי לכך אלא להשיב למאן דהקשה מ"ט בשנה הזאת לא חששנו לתקופת רב אדא הנופלת בי"ו דניסן, ושמעתי מי שהשיב שטעו מסדרי העבורים ואעפ"כ אנו מחוייבים לעשות כן כדאמרן (ר"ה כה.) אתם אפי' שוגגים אתם אפילו מוטעים אתם אפי' מזידים. וח"ו שלא תהי' כזאת בישראל, שנהי' מחוייבי' לעבור על דברי תורה שצותה בפירוש (דברים טז, א) שמור את חדש האביב. בכוונה מכוונת בכל שנה אשר תגיע התקופה כשנה הזאת, שכה יארע בכל מחזור פעם ושתים כמ"ש בעל יסוד עולם והחשבון מוכיחו, דע"כ לא אמרן אתם אפילו מוטעין אלא באותה שנה, ככל מצוה שלהוראת שעה אפילו לעבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל אנו מחוייבים לשמוע לב"ד, כדכתיב (דברים כח, יד) לא תסור וגו' ימין ושמאל. אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל תשמע לו (ערש"י שם), וזה לפי שעה, אבל לסדר דבר כזה דהרי הוא כאילו הם מתירי' לנו בפירוש שלא נחוש למאי דאמרה תורה שמור את חדש האביב כשיארע כשנה הזאת, מי ישמע להם ח"ו. אלא ודאי טעמא דמלתא הוא כמ"ש שכל שהגיעה התקופה האמיתית המיוסדת על האמצעית דרב אדא המדוקדקת יותר מאותה דשמואל, הגיעה השעה שהתירה התורה לחוג את חג המצות, אם לא שיגרום זה שתהיה נדחית התקופה האמצעית מחג הסוכות, כמו שיארע בשנה ח' למחזור שאין התקופה נופלת בליל י"ו דניסן כי אם ביום או אח"כ, דאז מפני חג הסוכות אנו צריכים לעברו.
כן נ"ל אמיתות הענין לאפוקי מבעל יסוד עולם דאמר דכל שנפלה התקופה האמצעית דרב אדא כבשנת יציאת מצרים שאז נצטוו על קביעת חדשים ועיבור שנים דהיתה כשנה הזאת דיינו, שזו היא כוונת הכתוב באמרו שמור את חדש האביב. שתהיה התקופה נופלת לפחות ביום הקרבת העומר, דלע"ד אין זו כוונת הפסוק ודאי, אלא לפחות ביום הראשון מבעי לה ליפול וכסברת רש"י ותוספות (עיין סנהדרין דף יג:) והחבר בכוזרי הקדמון מאמר הרביעי וכמה רברבתא, ולי מקרא מפורש דכתיב (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים בחדש האביב. וזה היה ביום ראשון של פסח וקרי ליה הכי, ש"מ דלא על האביב האמצעי דרב אדא קאי קרא דהוא עדיין לא הגיע ביום ההוא, אלא על האביב האמיתי המיוסד על האמצעי שלו כדאמרן שזה הגיע ודאי כמו שהגיע בשנה הזאת קאי, ובאותו לשון עצמו צוה שמור את חדש האביב, ש"מ כדאמרן דהאביב האמיתי הוא אשר ישמור, והואיל ועד סוף האלף הששי לא יאחר ודאי תקופת ניסן האמיתית לאמצעית, נמצא דחשבון מסדרי העבורים עד אותו זמן מיוסד ודאי על פי התורה ולא חשו למה שיהיה מהיום ההוא והלאה כי שיתא אלפי שני הוי עלמא:
ואין ספק שאמיתי זה אנו צריכים לחשבו על מקום א"י, דאין חשבונו עתה כי אם זכרון חשבון שעשו בני א"י כמ"ש הרמב"ם בסוף פ"ה מה' קדוש החודש, ואין ראית ח"ל מועלת כלל לחשב עליה כמ"ש הרמב"ם בסוף פ' י"א מה' קדוש החודש ובסוף פ' י"ח, והכי נמי אמרינן במנחות (פ"י מ"ה) באיסור חדש התלוי בהקרבת העומר, הרחוקים וכו' מותרים מחצות היום וכו', ופי' הרמב"ם מחצות היום של ירושלים:

העיקר הרביעי אמר הרב שאין ראוי שימנו המצות הכוללות בתורה כולה, ובזה טען על בעל ההלכות גדולות אמר וכבר טעו בעיקר הזה עד אשר מנו קדושים תהיו מצוה בכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו יתעלה קדושים תהיו והייתם קדושים הם מצות לעשות כל התורה כולה. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו כלומר הסירו המדות המכוערות כולם שמנעתי אתכם מהם. ואמנם בעל ההלכות גדולות לא מנה קדושים תהיו אבל מנה והתקדשתם והייתם קדושים והקדושה באמת להיות פרושים, ואשר הם כלל למניעת כולן לא ימנו, קדושים תהיו ושמרתם את מצותי ושמרת ועשית את מצותיו ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום ועוד כל המצוה תשמרון לעשות שמור את כל המצוה ושמרת ועשית אותם ורבים כן בתורה, אבל אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים היא מצוה להיותם קדושים מליטמא באכילת השרצים והרמשים ביחוד כאשר מפרש והתקדשתם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואם כן הפורש מאכילתם מקיים מצות עשה המיוחדת בהן. אבל ואנשי קדש תהיון לי הבטחה לא מצוה כענין והייתם לי סגולה, תהיון לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וזהו מדרשו של איסי בן יהודה שאמר הוא מוסיף להם קדושה שאילו לפירוש הרב היה לומר כשישראל עושין מצוה מוסיפין לעצמן קדושה וכן לרבי ישמעאל שדרש שם כשאתם קדושים אתם שלי הבטחה מיעודי התורה הוא. ואל תשתבש ותאמר לי והלא אמרת (בשורש א') כי בעל הלכות לא ימנה לאו הבא מכלל עשה, כן הדבר בעשין שאין בהם מצוה כגון כל צפור טהורה תאכלו שאין לאוכל מן הצפור הטהור שום מצוה אבל המצוה היא על הטמאה והיא בה לאו וכיון שכבר נמנע ממנה בלאו אחד מפורש בה אינה באה במנין. אבל העשה הנאמר בפרישה מהן והוא מצוה נמנה הוא במנין כשבות בשבת וימים טובים שהן נמנין בעשה והמלאכה בהם בלא תעשה וכן ענוי ביום הכפורים כי בהשמרנו מן הלאו נקיים מצות עשה וכן בשרצים נשמר מהן בלאו ונקיים מ"ע נאמר בהן בעצמן והתקדשתם, וזה דעת בעל ההלכות גדולות שלא מנה הנזכרים למעלה וכיוצא בהן ונתכוין בזה למה שהזכרנו. אבל ראיתי לו שמנה וערפכם לא תקשו עוד וכן מנה לא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם והניח כיוצא בזה במצות עשה הרבה גם במצות לא תעשה שלא מנה. ומן הנראה אלי בלאו וערפכם לא תקשו עוד שהוא לאו מיוחד מחדש מצוה, והענין שיצוה להיותם שומעים מן הנביאים ולא יתקשו עוד בשאלת האותות מהם וטענם אחריהם כאשר עשו במצרים קודם לזה כענין שכתוב ואודע להם בארץ מצרים ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, ואין ספק כי זה היה על ידי נביא או נביאים שלוחים אליהם אם משה רבינו ע"ה או אחרים טרם בואו ורבותינו עליהם השלום ייחסו זה לאהרן הכהן ע"ה וכי היו הנביאים ההם עושים להם שום אות או ראיה כי בכך נצטוו אבל הקשו לבם וטענו אחרי האותות כאשר עשה פרעה שנקרא בזה קשה לב וכתיב אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך וימרו על ים בים סוף, וכתיב אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר, ובעבור הענין הזה אמר במעשה העגל ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא יאמר כי הטעות אשר נכנס בלבם בתועלת ע"ז בכחות העליונים קשים הם לעזוב אותו והוא שאמר עתה אחר ביאור תפלתו על מעשה העגל ומלתם את ערלת לבבכם כי הטועה בגשמיות הוא ערל לב כאשר יאמר (ירמיהו ט׳:כ״ה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב, והוא שאמר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני כי אשר אין לבבו מיוחד לאלהיו ויחשוב כי יש שום תועלת בעבודת בלעדיו איננו ראוי לשרתו יתעלה, ועל כן אמר בכתוב הבא אחר זה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים כלומר תהיו מולי לב להבין שאין בעגל אשר עשיתם וכיוצא בו שום תועלת וכשיזהירו אתכם הנביאים לעזוב אשר טעיתם בו לא תהיו עוד קשי עורף, וא"כ הדבר בפירוש הלאו הזה ראוי להמנות כענין שמנה הרב אל תפנו אל האלילים מניעה שלא יבינו בענינם ולא ישמעו מה שיספרו עליהם כלל כדי שלא יתפתה להם. אבל דעת בעל ההלכות בלאו (דברים כ״ח:י״ד) דלא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל הוא שיהיה לאו בכל המצות שבתורה וימנה אותו מפני חומרו בהן שמוסיף לאו במצות העשה בכללן שאמר (שם כ"ז) ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם וכבר אמר כזה במקום אחר ושמרתם לעשות ככל אשר צוה ה' אלהיכם לא תסורו ימין ושמאל, אבל כתב זה שהוא סותם התורה כולה כאשר לא מנה בלתי זה, אבל הנראה אלי שאין זה לאו אבל הוא הבטחה מן הברכות נמשך אחר הכתוב למעלה ונתנך ה' לראש ולא לזנב והיית רק למעלה כי תשמע אל מצות ה' אלהיך לשמור ולעשות ולא תסור מכל הדברים, יאמר כי יתברך בכל הברכות בהיותו שומע לעשות המצות ושלא יסור מכל הדברים אשר צוה האלהים יתברך ימין ושמאל ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם כלומר שלא יטה לבבו לע"א כלל כי עמה אין תועלת במצות כולן, ואם תאמר שהוא לאו הוא בענין ע"א בלבד מוסיף על לאוים רבים ואזהרות הרבה שנאמרו בה כאשר הוא גומר ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם: