פרשנות מצטטת על דברים כ:ג

דהוא וכו'. עיין בר"ן בנדרים דף ח'. בדיבור המתחיל עליו וכו', שכתב שם דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דומיא דמאי דאמרינן, דקבלה בלחוד מהניא לצדקה, כדכתיב (דברים כ, ג כ ד): בפיך זו צדקה, והוא הדין לכל דבר מצוה, עיין שם. וכן נפסק ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב' בהג"ה. ואין להקשות על זה מהא דבבא מציעא צ"ט. בקע לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע מצי הדר ביה משאיל, דעל שאילת כלים אין מצות עשה מיוחדת, מה שאין כן בהלואת מעות וכמו שכתבתי בסעיף ב', עיין שם. אמנם קשה לי מחושן משפט סימן ל"ט סעיף י"ז, עיין שם ובטור (שם סעיף י"ט) דאפילו אם מדעת המלוה נכתב השטר, יכול לחזור בו כל כמה שלא נתן לו המעות, וכל שכן בנידון דידן בהבטחה בעלמא. ואפילו לדיעות החולקין על המחבר עיין שם בש"ך (ס"ק מ"ט), היינו דוקא שם, שמדעת המלוה נכתב השטר, אבל בלי שטר, לכולי עלמא יכול לחזור בו, אף שמתחלה התנדב להלוות לו, ואמאי לא יהיה חייב להלוות לו מטעם נדר וכנ"ל. [ואולי דשם מיירי שהלווה איננו עני, והוא לוה המעות לזמן מרובה, דבאופן זה לא מצינו בתורה חיוב הלואה כדמשמע בסעיף א' דעיקר חיוב המצוה הוא לעניים או לעשיר לזמן מועט, עיין שם. ואפילו בזה יש לעיין אם הוא מצות עשה גמורה, ועיין לקמן בפרק ו' בנתיב החסד סעיף קטן ג'. אבל אם כן היה להם להפוסקים להזכיר דבעני אסור לחזור בכל גווני.] ואולי דשם לא איירי כי אם מדין שעבוד וקנין ולא מדין נדרים, ונפקא מינה אם שאל על הנדר, ועיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף כ'. [ולפי זה גם בשאילת כלים לפי מה שכתבתי בסעיף ג', דבעני יש חיוב להשאילו, יהיה אסור לחזור משאילתו אם השואל הוא עני גם לרב הונא, ומטעם נדר אפילו אם עדיין לא בקע בו.] ואפילו אם נאמר, דבעניננו לא שייך נדר, ויכול לחזור בו וכפשיטות לשון השולחן ערוך (שם), מכל מקום יש בו משום מחוסרי אמנה דהוי כמתנה מועטת [בבא מציעא מ"ט.] כיון שמתחלה סמך על דעתו.

רש"י ד"ה אל תירא אֹתו, ובסיחון לא הוצרך לומר "אל תירא אֹתו"... שלא תעמוד לו זכות ששימש לאברהם, שנאמר "ויבא הפליט" וגו' (בראשית יד, יג). ע"כ. עוד כנער לא הבינותי, למה אפשר לפחד מפני זקן כזה בן הרבה מאות שנים. ואולי צריך לומר שכפליט מדורו של נח ועוד מלפני כן היה בן סטרוקטורה (בעל מבנה גוף) כמו בני הדורות ההם שהאריכו ימים ביותר, ומן הסתם היו במלוא כוחם גם כשהגיעו לגיל גבוה. ואולי, אדרבה, זקנותו הביאה את רש"י להזדקק לדברי חז"ל, לפיהם חששו של משה רבנו היה מכוח הזכות שהיתה לו לעוג ולא מפני גבורתו. (פ' דברים תשנ"א) וראה רמב"ן לספר במדבר (כא, לד) שכתב: אל תירא אותו - כי היה משה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר בו: "ויבֹא הפליט ויגד לאברם העברי" (בראשית יד, יג), והוא עוג שפלט מן הרפאים שהכו אמרפל וחבריו בעשתרות קרנים, לשון רש"י מדברי רבותינו (במדבר רבה יט, לב). נתעוררו גם בזה, מדעתם שלא יירא משה רבינו מזרוע בשר, כי עמו ה' אלהינו, וכל הגוים כאין נגדו, מאפס ותוהו נחשבו לו (על פי ישעיה מ, יז), והוא המזהיר את ישראל: "אל תיראו ואל תערצו מפניהם" (דברים לא, ו)! והוא המאשים אותם ביראתם, כענין שנאמר במרגלים: "ואומר אלֵכם לא תערצון ולא תיראון מהם, ה' אלהיכם... הוא ילחם לכם" (דברים א, כט-ל)! אבל נתיירא משה מפני הזכות שידע לו. ע"כ. הסבר אחר כתבה נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר במדבר" (עמ' 276): "דוק ותראה שלא נאמר כאן: 'אל תירא מפניו', כאשר יאמר הכהן אל העם בצאתו למלחמת מצוה על אויביהם: 'אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' (דברים כ, ג), אלא נאמר כאן: 'אל תירא אֹתו', וכבר לימדונו מפרשינו (מלבי"ם בהקדמתו לספר ויקרא, סימן תקטז; מלבי"ם ויקרא יט, ד) מה ביניהם. כל מקום שנאמר: 'ירא מ...' או 'ירא מפני', היראה היא גופנית, מפני כח אגרופיו, ויכולת הכאה והשמדה שבידי האויב. אך כל מקום שנאמר 'ירא את' אינו אלא יראת הרוממות, יראה הנאמרת כלפי שמים ("את ה' אלהיך תירא") וכלפי הורים אשר הקיש הכתוב מוראם למורא שמים ("איש אמו ואביו תיראו"), ונאמר בין איש לרעהו כאשר מעריך ומכבד הירא את היראוי. ולזה נתכוון רש"י (כא, לד) באומרו על פי חז"ל (תנחומא חקת כה) שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו (-לעוג) זכותו של אברהם". ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי').

פרשת משוח מלחמה. (שם כ׳) והיה כקרבכם וגו׳ שמע ישראל אתם קרבים היום וגו׳:

משוח מלחמה - כהן המשוח לומר במלחמה צרכי המלחמה אל ירך לבבכם וכל הענין (דברים כ׳:ג׳):